ההשוואה בין חמאס לנאצים אינה מופרכת: מעשי הזוועה והכוונות המוצהרות מלמדים שחמאס היה ממשיך את הטבח מדן ועד אילת אלמלא כוח בולם. בצל המלחמה עם איראן הארגון מתחמש ומתארגן מחדש — ואיום שעדיין רחוק מלהיעלם, ולכן חיוני לזכור שלא סגרנו את החשבון עם חמאס ולשמור עין פקוחה.

מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר חשפה לעיני כל את עומק האידאולוגיה האלימה שמניעה את הארגון.

עדויות רבות שפורסמו לאחר האירוע מתארות עריפת ראשים, פגיעה מינית בנשים ובגברים, רצח ילדים ותינוקות, וחטיפות של אזרחים חסרי ישע. חלק מהמחבלים תועדו כשהם מתפארים במעשים שביצעו, מתקשרים למשפחותיהם ומספרים שיש להם "דם של יהודים על הידיים", וזוכים לברכות על כך.

העובדות הללו אינן פרשנות — הן חלק מהעדויות שנחשפו לציבור. הן מצביעות על כוונה ברורה לפגוע בקהילה יהודית בשל עצם יהדותה, ועל אידאולוגיה שמקדשת אלימות כלפי אזרחים.

 

מכאן עולה השאלה המהותית:
מה היה קורה אילו לא היה כוח מדינתי שעוצר את המתקפה?
אם ארגון שמבצע מעשים כאלה ומתפאר בהם היה מקבל חופש תנועה להמשיך מדרום ועד צפון —
רבים סבורים שהתוצאה הייתה עלולה להיות אסון בקנה מידה קיומי, טבח שהיה נמשך מדן ועד אילת.

 

1. האידאולוגיה: הצהרות על השמדה והכחדה

כדי להבין את משמעות האירועים, צריך להתבונן בהקשר הרחב:

האידאולוגיה המוצהרת של חמאס, חיזבאללה ואיראן. שלושתם מציגים לאורך שנים עמדה שלפיה מדינת ישראל אינה צריכה להתקיים.

 

חמאס

אמנת חמאס (1988) מציגה את ישראל כישות שיש לבטל, ומדגישה מאבק דתי־אידאולוגי נגד יהודים.

נאומים של בכירים בארגון כוללים קריאות לפגיעה באזרחים, והארגון מציג את המאבק כמאבק קיומי, לא רק טריטוריאלי.

 

חיזבאללה

מנהיגי חיזבאללה הצהירו פעמים רבות על רצון "למחוק את ישראל". הארגון בונה כוח צבאי משמעותי שמכוון לעורף אזרחי, ומציג את המאבק כמאבק מתמשך עד חיסול המדינה. מקורות רקע: נאומים של חסן נסראללה, דו"חות האו״ם על פעילות הארגון בדרום לבנון.

 

איראן

מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, בכירים איראניים מצהירים בעקביות שישראל אינה צריכה להתקיים.
איראן מעניקה תמיכה כספית, צבאית ואידאולוגית לחמאס ולחיזבאללה, ובונה מערך אזורי שמטרתו להפעיל לחץ צבאי על ישראל.

 

2. 7 באוקטובר: לא רק מה שקרה — אלא מה שהיה עלול לקרות

המתקפה ב־7 באוקטובר נעצרה רק משום שקיימת מדינה יהודית עם יכולת הגנה. ההיסטוריה היהודית מלמדת היטב מה קורה כאשר אין כוח כזה — כפי שהיה בשואה, כאשר לעם היהודי לא הייתה מדינה, לא היה צבא, ולא הייתה יכולת להגן על עצמו.

בשואה לא הייתה מדינה יהודית — ולכן לא הייתה הרתעה ולא הייתה יכולת בלימה.
ב־7 באוקטובר הייתה מדינה, ולכן המתקפה נעצרה. ההבדל הזה הוא מהותי:
הוא ההבדל בין טבח לבין השמדה.

 

אילו לא היה כוח מדינתי — מה היה קורה

על בסיס הצהרות הארגונים, המעשים שבוצעו בפועל, עדויות פומביות, היקף החדירה והכוונות המוצהרות, ניתן להעריך שהמתקפה הייתה מתפשטת ופוגעת בקהילות רבות נוספות. במילים אחרות:
המדינה היא שהפכה את האסון לאירוע קשה — אך לא לקטסטרופה קיומית.

 

3. השוואה לשואה: מורכבות, רגישות והיגיון

השואה הייתה אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית: פרויקט השמדה ממוסד, תעשייתי, שיטתי, שנועד להשמיד עם שלם. לכן, יש החוששים שהשוואות לכל אירוע אחר עלולות לטשטש את ייחודיותה.

עם זאת, רבים מצביעים על כך שהשוואה אינה טענה לזהות מוחלטת, אלא כלי להבנת סכנות אידאולוגיות. כאשר ארגון מצהיר על רצון לפגוע ביהודים, מבצע מעשים קשים, ומתפאר בהם — עבור רבים, ההשוואה לנאצים אינה בדויה ואינה מופרכת, אלא נובעת מהתבוננות ישירה בעובדות.

 

4. משמעות ההרתעה: למה מדינה משנה את התמונה

הקמת מדינת ישראל ב־1948 נבעה בין היתר מההבנה שהעם היהודי זקוק לכוח מדינתי שיגן עליו.
האירועים של 7 באוקטובר המחישו מחדש את חשיבותה של מדינה ריבונית, ואת תפקידה של הרתעה כמרכיב קיומי, לא רק צבאי.

 

הרתעה כמרכיב קיומי

הרתעה אינה רק מושג צבאי — היא תנאי לקיום. כאשר אויבים מצהירים בגלוי על רצון לפגוע בקיומה של מדינה, היכולת להרתיע אותם היא מה שמונע אסון. ללא הרתעה, כוונות מוצהרות עלולות להפוך למציאות.

 

מה מלמדת ההיסטוריא

• בשואה לא הייתה מדינה יהודית — ולכן לא הייתה הרתעה ולא הייתה בלימה.

• ב־7 באוקטובר הייתה מדינה — ולכן המתקפה נעצרה, גם אם באיחור ובמחיר כבד.

ההבדל הזה הוא מהותי: הוא ההבדל בין אסון נורא לבין איום קיומי שמצליחים לבלום אותו.

 

5. סיכום: איום שלא נעלם והשוואה שאינה בדויה

האירועים של 7 באוקטובר — עריפת ראשים, פגיעה מינית בנשים ובגברים, רצח ילדים ותינוקות, חטיפות, והתפארות גלויה של מחבלים במעשים — אינם רק ביטוי של אלימות קיצונית. הם משקפים אידאולוגיא שמכוונת לפגיעה בקהילה יהודית בשל עצם יהדותה, אידאולוגיא שמגובה בהצהרות פומביות של חמאס, חיזבאללה ואיראן על רצון לפגוע בקיומה של ישראל.

כאשר בוחנים את המעשים שבוצעו בפועל לצד הכוונות המוצהרות, וכאשר מבינים שהמתקפה נעצרה רק בזכות קיומה של מדינה יהודית עם יכולת הגנה — מתחדדת המסקנה שהאסון שנמנע היה עלול להיות רחב בהרבה. רבים סבורים שאילו לא היה כוח מדינתי שעוצר את המתקפה, הטבח היה נמשך מדן ועד אילת, ופגיעה בקנה מידה קיומי הייתה אפשרית בהחלט.

לכן, עבור רבים, ההשוואה בין חמאס לבין הנאצים אינה בדויה ואינה מופרכת, אלא נובעת מהתבוננות ישירה בעובדות: הכוונות המוצהרות, חוסר הרחמים, האכזריות, והפגיעה המכוונת באזרחים בשל עצם יהדותם. מנקודת מבט זו, ההשוואה אינה רק רטורית — היא מתבקשת, הגיונית, ומבוססת על המציאות שהתרחשה ועל זו שנמנעה.

ובתוך כל זה, חשוב לזכור: את החשבון עם חמאס עדיין לא סגרנו, ויש לשמור עין פקוחה על התארגנותו מחדש, על התחמשותו, ועל האיום שהוא ממשיך להוות.