נְפוּג֣וֹתִי וְנִדְכֵּ֣יתִי עַד-מְאֹ֑ד שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי– במקרה הזה המשיל המשורר את נהמת ליבו  בדכאונו לשאגה מהלב ולא מהלוע- לימודי תהלים.

נְפוּג֣וֹתִי וְנִדְכֵּ֣יתִי עַד-מְאֹ֑ד שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי:

השאגה מיוחסת לאריה, למלך, לאדם חזק.

במקרה הזה המשיל המשורר את נהמת ליבו  בדכאונו לשאגה מהלב ולא מהלוע.

שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי:

בקריאה הזאת אתיחס למשלים וגם לכתיבת המשורר שבמעט מילים אומר כל כך הרבה.

אומרים על הזשפה העברית שהיא דלה בכמות מילים, למשל השפה האנגלית שמספר המילים שיש לה הוא גדול ממספר המילים בעברית.

ידוע שמשוררים ממעטים במילים וזאת מתוקף חוקת השירה, על תורתינו וכתבי נביאנו ומשוררינו, נאמר שהם שיר השירים, מכתיבת הגווים שירה ניתן ללמוד שהם הושפעו רבות מתהלים מבחינת מבנה שיר ודרך כתיבת שיר, ויש שפת משנה שנקראת גם שפה ספרותית, יש הבדל בין כתיבה ספרותית לכתיבה יום יום גם בשפה האנגלית וגם בשפה הערבית למשל.

לעתים בעברית יש מילה שמקבלת כמה משמעויות בהתאם להקשר המשפט באמצעות מילה אחת אפשר לאמר שני דברים בבת אחת. העברית הנכונה היא שפה ספרותית והיא שפת שירה בעולם הספרות יש הבדל בין שפת שירה לשפת כתיבת סיפור עלילתי.

כל תורתינו כתובה גם בטעמי מקרא, טעמי מקרא הם כלחן, אפשר לקרוא אותה עם טעמים וגם בלי טעמים, אך ההטעמה כמלחינה את דבר התורה הזאת, דבר השירה הזאת.

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:  וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: דברים.

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

המשורר ממשיל את עוונותיו ככאלה שעלו למעל לראשו. נהוג להמשיל משא לכתפיים, במקרה הזה מעל ראש המשורר:

עֲ֭וֹנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י

וזאת במשמעות שהמשא הזה כבד ממנו לנוכח שגובהו הוא מעל לראשו ולא כגובה הכתפים למשא כתפיים וגם גבוה מהראשומשכך כבד למשא ראש ומשכך המשא שהוא בגובה שהוא מעל לראשו, גדול ממנו, כבד ממנו.

כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

אֹֽהֲבַ֨י | וְרֵעַ֗י מִנֶּ֣גֶד נִגְעִ֣י יַעֲמֹ֑דוּ וּ֝קְרוֹבַ֗י מֵרָחֹ֥ק עָמָֽדוּ:

האוהבים שבדרך כלל עוזרים במקרה הזה כמנדים את המשורר כדוחים את המשורר עמדו מנגד, לא לצידו לא איתו, מנגד:

אֹֽהֲבַ֨י | וְרֵעַ֗י מִנֶּ֣גֶד נִגְעִ֣י יַעֲמֹ֑דוּ

הקרובים שאמורים להיות קרוב למשורר, רחקו ממנו.

וּ֝קְרוֹבַ֗י מֵרָחֹ֥ק עָמָֽדוּ:

כִּֽי-אָ֭מַרְתִּי פֶּן-יִשְׂמְחוּ-לִ֑י בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ:

במקום הזה שהוא היה חלש דאג המשורר שיהיו כאלה שישמחו באם יפול, שיהיו כאלה שינצלו את החולשה שלו שיגדילו עצמם ביחס אליו כמעליבים אותו .. ההתנשאות הזאת שאנו מכירים מהמקומות האלה של עבד כי ימלוך.. שבמקום הזה קונה את חוזקו.

בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ:

ברור לכולנו שאם אסף המשורר ודוד המלך היו חיים בעת הזאת ובאם היו מגישים את כתיבת לתחרות בפרס נובל, הם היו זוכים במקום הראשון. על כתיבתם זאת שנכתבה לפני אלפי שנים, שניהם היו עוקפים ומשאירים למשוררי העת הזאת אבק כמו שאומרים..גם בעת הזאת שהאנושות מחשיבה עצמה מודרנית ומשכילה יותר מכל העתות שקדמו לה.. דוד המלך ואסף מוכשרים הרבה הרבה יותר ממשוררי העת הזאת.