הַבֵּ֤יט יָמִ֨ין | וּרְאֵה֮ וְאֵֽין-לִ֪י מַ֫כִּ֥יר אָבַ֣ד מָנ֣וֹס מִמֶּ֑נִּי אֵ֖ין דּוֹרֵ֣שׁ לְנַפְשִֽׁי– על המשל הזה–וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג– מהמקום הזה אמר המשורר לבורא עולם שהוא חלקו בארץ החיים במשמעות שהחיים רחקו ממנו– זָעַ֥קְתִּי אֵלֶ֗יךָ יְה֫וָ֥ה אָ֭מַרְתִּי אַתָּ֣ה מַחְסִ֑י חֶ֝לְקִ֗י בְּאֶ֣רֶץ הַֽחַיִּים:

דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: תהלים מאה ושתיים.

מהמקום הזה אמר המשורר לבורא עולם שהוא חלקו בארץ החיים במשמעות שהחיים רחקו ממנו ומשכך כאדם מאמין גם שרחקו מן המשורר בני אדם בורא עולם הוא המקיים אותו בארצות החיים:

לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם:  מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: תהלים מזמור שלושים וארבע.

בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי: תהלים מזמור ארבע.

כי לעתים ההתבודדות, ההתנזרות מחברת בני אדם ומנתיבות שנהגנו ללכת בהם, שומרים עלינו מאורחות שטמנו לנו בור שם:

בְּהִתְעַטֵּ֬ף עָלַ֨י | רוּחִ֗י וְאַתָּה֮ יָדַ֪עְתָּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י בְּאֹֽרַח-ז֥וּ אֲהַלֵּ֑ךְ טָמְנ֖וּ פַ֣ח לִֽי: תהלים מזמור מאה ארבעים ואחד.

המשורר היה שבוי בזאת:

ה֘וֹצִ֤יאָה מִמַּסְגֵּ֨ר | נַפְשִׁי֮: לְהוֹד֪וֹת אֶת-שְׁ֫מֶ֥ךָ:

והוא התפלל לבורא עולם שישחרר אותו  מהשבי הזה שהבדידות גדולה מאוד וזאת גם שיראו הצדיקים, אנשים שלא עשו עוולה ויקבלו תקווה בזאת:

בִּ֭י יַכְתִּ֣רוּ צַדִּיקִ֑ים כִּ֖י תִגְמֹ֣ל עָלָֽי:

על המשל הזה:

כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי: אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד: מזמור מאה שלושים ותשע.