בזמן מלחמה, כל חשיפה עלולה לשמש את אויבי ישראל. גם עיתונאי ששותף להדלפה ראוי לביקורת. עיתונאי הוא שומר סף, וחובתו הראשונה היא לציבור – לא לדיווח. יש מקום לצנזורה עצמית.

ההדלפה, ההסברה והפצ"רית: מי באמת אחראי?

בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים כבדים, מתגלה גם כשל עמוק בזירה התודעתית. מערכת ההסברה הישראלית, שאמורה לייצג את עמדות המדינה בפני העולם, כשלה שוב ושוב בהעברת מסרים מדויקים, אחידים ומשכנעים. בתוך כך, פרשת הפצ"רית וההדלפה הפכה לסמל של מאבק פנימי, שבו נדמה כי האשמות מחליפות אחריות, והצדקות מחליפות חשבון נפש.

ההדלפה המדוברת, שהגיעה לגורמים זרים וגרמה לנזק תדמיתי משמעותי, עוררה גל תגובות חריף. אך במקום להתמקד בכשלי ההסברה, בחרו גורמים מסוימים להפנות את האש כלפי הפצ"רית – תוך יצירת עליהום ציבורי, שהפך במהרה ללינץ' תקשורתי. יש מי שמבקשים להצדיק את הרשעתה כדי להסיר מעצמם אחריות, אך האמת מורכבת יותר.

על פי תורת ישראל, לא שולחים אדם לשעירות לעזאזל. לא מקריבים אדם אחד כדי לכפר על חטאי הרבים. ההתנפלות על הפצ"רית אינה רק בלתי מוסרית – היא גם חוטאת לעובדות. ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה תצטרך לבדוק לא רק את מעשיה, אלא גם את התנהלותם של כל המעורבים בכשל ההסברתי.

גם העיתונאי שנתן יד להדלפה אינו פטור מביקורת. בזמן מלחמה, כאשר כל חשיפה עלולה לשמש את אויבי ישראל, יש מקום לצנזורה עצמית. היה ניתן להמתין עם פרסום המידע עד לאחר סיום הלחימה – ובכך למנוע נזק מיותר. עיתונאי אינו רק מדווח – הוא גם שומר סף. חובתו הראשונה היא לטובת הציבור, ורק אחר כך לחובת הדיווח.

העיתונאים בישראל אינם פועלים בחלל ריק. הם חלק ממערך תקשורת מורשה, בעלי רישיון, בעלי השפעה. הרישיון הזה אינו רק טכני – הוא ביטוי לאמון הציבורי ולחובה מוסרית עמוקה. לא סתם ניתן להם רישיון. הוא מחייב אותם לפעול בזהירות, באחריות, ובשיקול דעת – במיוחד בזמנים רגישים.

המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לחשבון נפש. מערכת ההסברה צריכה להשתפר, אך גם העיתונות צריכה לבחון את עצמה. האם היא פועלת מתוך שליחות ציבורית, או מתוך רצון לייצר כותרות? האם היא שומרת על טובת המדינה, או משרתת אינטרסים זרים? השאלות הללו אינן רק תיאורטיות – הן נוגעות בלב הדמוקרטיה, בלב הביטחון הלאומי, ובלב האמון הציבורי.