החרדים מקבלים את רוב תקציבי הרווחה והסיוע בדיור – ומשתמשים בכסף להתרחבות כלכלית ורכישת נכסים מסחריים.

מבוא

החברה החרדית בישראל נמצאת בעשורים האחרונים במרכזו של ויכוח ציבורי מתמשך. מצד אחד, היא מציגה את עצמה כקהילה הזקוקה לתמיכה ממשלתית רחבה כדי לשמר את אורח חייה, את מוסדות החינוך התורניים ואת מערכות הרווחה הפנימיות שלה. מצד שני, אותה חברה – ובעיקר החסידויות הגדולות – מחזיקה בהון פרטי ומוסדי עצום, ולעיתים אף מתרחבת כלכלית באמצעות רכישת נכסים מסחריים.

חלוקת הכוחות הפוליטית

המפלגות החרדיות הן מתווך פוליטי בלבד. הן דואגות שהכספים ייכנסו לסעיפים בתקציב, אך בפועל הכספים מגיעים למוסדות מוכרים ועמותות רשומות, שמחלקים אותם פנימית בין הקהילות.

מנגנון ההעברה

• מדינה → משרדי ממשלה – התקציב מאושר בכנסת ונכנס לסעיפים ייעודיים במשרדי האוצר, החינוך, הרווחה והתרבות.

• משרדי ממשלה → מוסדות מרכזיים – לדוגמה: החינוך העצמאי, מוסדות תורניים, מעונות יום חרדיים, עמותות תרבות.

• מוסדות מרכזיים → חלוקה פנימית – בין בתי ספר, ישיבות, כוללים וחסידויות שונות.

חלוקת התקציבים בין המפלגות החרדיות (2025 לפי הספורות הנוצריות)

נקודת המחלוקת

• מצד אחד: המפלגות החרדיות מציגות את התקציבים כהכרחיים לתמיכה במשפחות מרובות ילדים ולמימון מוסדות חינוך תורניים.

• מצד שני: עם ישראל רואה בכך פער צורם – חסידויות עשירות שמחזיקות נכסים מסחריים גדולים, ובמקביל נהנות ממיליארדים מתקציב המדינה.

 השקעות מסחריות מוסדיות של חסידויות וש״ס (לא של אנשים פרטיים מזוהים עם החרדים כדוגמת הקניון בערד):

המשמעות

• כל אחד מהגופים החרדיים הגדולים מחזיק נכסים מסחריים מוסדיים – בעיקר נדל״ן מניב, קרקעות ומבני מסחר.

• ההכנסות מאותם נכסים נכנסות ישירות לקופה הקהילתית או לעמותות, ולא לחשבונות פרטיים של חסידים בודדים.

• זהו מקור הכנסה נוסף לצד התקציבים הציבוריים שמוזרמים מהממשלה, ומעניק להם עוצמה כלכלית כפולה: גם הון עצמי מוסדי וגם מימון ציבורי יציב.

הפער הזה בין דימוי של קהילה נזקקת לבין מציאות של עוצמה כלכלית ופוליטית מעלה שאלות קשות: מדוע הציבור הרחב נדרש לממן בכספי המסים מוסדות של חסידויות עשירות. האם התקציבים הממשלתיים אכן מיועדים לרווחה ולחינוך, או שהם מאפשרים לחסידויות לצבור כוח כלכלי נוסף.

סיכום

החסידויות וש״ס נהנות מעוצמה כלכלית כפולה: מצד אחד נכסים מסחריים מוסדיים שמייצרים הכנסות עצמאיות, ומצד שני תקציבים ציבוריים עצומים שמוזרמים דרך המפלגות. השילוב הזה מעלה שאלות קשות על צדק חלוקתי ועל השימוש בכספי המסים של כלל העם.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.

מדברים על לימודי ליבה לדוסים, ברור לכולנו שהטמעת לימודי ליבה לדוסים מצריכה השקעה כלכלית ומה אני אומרת, מדוע להשקיע בילדים שלא יניבו לחברה בסופו של יום ומשכך אני טוענת שאת מה שרוצים לתת ללימודי ליבה לדוסים שייתנו למוסדות חינוך יהודים כדי שכל ילד יהודי מוכשר יוכל ללמוד מוסיקה ללא תוספת תשלום.

מגמת המוזיקה בקריית שרת חולון מתקשה להצדיק את עצמה מבחינת עלות מול תועלת; הסרת חסם התשלום תצמצם אי־שוויון חברתי, תמשוך כישרונות חדשים ותגדיל את מספר האמנים הפעילים בעיר, ובכך תחזק את תרומתה לתרבות הישראלית כולה.