זהות, שם ומשמעות רוחנית בתפיסת העמים:

על פי תורת ישראל מסורות רבות, ובהן גם פרשנויות בתוך עולם המחשבה היהודי , שמות אינם רק תוויות חיצוניות אלא ביטוי למהות פנימית. שינוי שם נתפס לעיתים כשינוי ייעוד, כיוון רוחני או זהות.

הדברים האמורים במאמר זה הם אודות זהותו של העם הפרסי ושמה של ארצו בעת הזאת - איראן.

העם המוכר כיום כ"איראני" נקרא במשך אלפי שנים "פרסי", ושמו של האזור היה "פרס". בתורת ישראל וגם בפי העם הפרסי בעצמו, פרס מזוהה עם מלכים כמו כורש, שנחשב במסורת ישראל כשליח אלוהי ישראל לשחרור העם מבבל. דמותו של כורש, והיחס החיובי של ממלכת פרס לעם ישראל בתקופות מסוימות, הפכו את פרס לסמל של עם קדום בעל ברכה וייעוד.

כורש בעצמו הודה לבורא עולם על שברך אותו בדבריו אלה בתורת ישראל:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: עזרא.

פרס במקורות ישראל:

בתורת ישראל מופיעה פרס ככוח שאינו עוין לישראל, ולעיתים אף מסייע. כורש מלך פרס מתואר כמי שבורא עולם העיר אותו כדי לאפשר את שיבת ציון. בתודעה זו, פרס אינה רק ישות פוליטית אלא עם בעל תפקיד רוחני.

לפי תורת ישראל במקרה זה, העם הפרסי נשא בתוכו איכות של חסד.

גם בתקופות מאוחרות יותר, עד העת החדשה, רבים מבני העם כינו את עצמם "פרסים", ושמרו על זהות תרבותית ייחודית.

שינוי השם לאיראן- בין היסטוריא לרוח:

בשנת 1935 ביקשה הממשלה לשנות את השם הרשמי של המדינה מ"פרס" ל"איראן". מבחינה היסטורית, זהו שינוי שנבע משיקולים פוליטיים, לאומיים ואידאולוגיים. אולם מנקודת מבט רוחנית, שינוי כזה עשוי להתפרש כוויתור על זהות עתיקה ומבורכת.

שינוי השם אינו רק פעולה אדמיניסטרטיבית אלא שינוי מהותי: מעבר מהזהות הפרסית‑המקראית והקדמונית לזהות חדשה, שאינה נושאת את אותה ברכה, את אותה קדמוניות. אני טוענת שיתכן שהתרחקות מהשם "פרס" תרמה גם להתרחקות מהיחס ההיסטורי‑חיובי לישראל.

בין עבר לעתיד: האם שינוי שם יכול להשפיע על יחסים בין עמים:

אני טוענת שהעם הפרסי, בכך ששינה את שמו, התרחק מהייעוד המקורי שלו ואף "קילל" את עצמו מבחינה רוחנית.

לפי תפיסה זו, החזרה לשם "פרס" עשויה לסמל חזרה לזהות המקורית — זהות של עם שהיה ידיד לישראל ולא אויב.

מבחינה רעיונית, זהו רעיון העוסק בכוחם של שמות ובקשר בין זהות רוחנית לבין יחסים בין עמים. הוא אינו מתיימר להסביר תהליכים פוליטיים מודרניים, אלא מציע מבט תרבותי: אם עם חוזר לשמו המקורי, הוא עשוי לחזור גם למהותו המקורית.

סיכום

המאמר מציג תפיסה שלפיה שינוי השם מפרס לאיראן אינו רק שינוי טכני אלא שינוי מהותי בעל השלכות רוחניות. בתוך מסגרת זו, פרס נתפסת כעם בעל ברכה וייעוד חיובי כלפי ישראל, ושיבה לשם המקורי עשויה לסמל שיבה ליחסים של כבוד וידידות.

למחשבה.

מלך פרס מולך על פרס. מלך פרס לא מולך על איראן.

"יש מחשבה בממשל שברמה הפוליטית יהיה טוב יותר אם הישראלים יתקפו ראשונים ולבדם, ואז האיראנים יגיבו נגדנו (נגד ארה"ב. א"מ), וזה ייתן לנו הצדקה גדולה יותר לנקיטת פעולה", כך אמר אחד היועצים המצוטטים ל"פוליטיקו" מתוך מאמר מכאן חדשות.

האם תקיפה ישראלית באיראן תגרור תגובה נגד ארה״ב – או דווקא תאפשר לאיראן להימנע מעימות ישיר:

הדיון סביב האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן מקבל משנה תוקף בעקבות הדיווח ב־Politico, שלפיו יועצים בכירים לנשיא ארה״ב דונלד טראמפ סבורים כי עדיף שישראל תכה ראשונה ולבד. לפי הדיווח, הם מעריכים שתגובה איראנית לתקיפה כזו תופנה גם כלפי ארה״ב, ובכך תספק לממשל הצדקה ציבורית רחבה לפעולה צבאית נגד טהראן.אולם הנחה זו אינה מתיישבת בהכרח עם דפוסי ההתנהגות האיראניים בעשורים האחרונים, ואף עשויה להיות הפוכה למציאות האסטרטגית שבה פועל המשטר האיראני.

ההיגיון האמריקני: יצירת עילה להתערבות:

לפי הדיווח, חלק מיועצי טראמפ רואים בתרחיש של תקיפה ישראלית־בלבד הזדמנות פוליטית:

• תקיפה ישראלית תגרור תגובה איראנית.

• אם איראן תפגע גם בארה״ב, הממשל יוכל לטעון כי ארה״ב הותקפה.

• הדבר עשוי לאחד את הציבור האמריקני סביב פעולה צבאית.

• תקיפה איראנית בארה״ב או בבעלות בריתה תספק לגיטימציה בינלאומית רחבה יותר לפעולה.

זהו ניתוח שמבוסס על שיקולים פוליטיים־פנימיים בארה״ב, ולא בהכרח על הבנה מעמיקה של האינטרסים האיראניים.

ההיגיון האיראני: הימנעות מעימות ישיר עם ארה״ב:

איראן פועלת בעקביות לפי שלושה עקרונות מרכזיים:

• הימנעות מעימות ישיר עם ארה״ב – המשטר מודע לכך שמלחמה ישירה מול וושינגטון עלולה לסכן את יציבותו ואף את הישרדותו.

• תגובה מדודה ומבוקרת – איראן מגיבה כדי לשמר הרתעה וכבוד, אך נמנעת מהסלמה שתוביל למלחמה כוללת.

• הבחנה בין ישראל לארה״ב – ישראל נתפסת כאויב אידאולוגי ישיר; ארה״ב ככוח־על שיש להיזהר ממנו.

בהתאם לכך, תקיפה ישראלית־בלבד דווקא עשויה להקל על איראן: היא תוכל להגיב נגד ישראל בלבד, בלי להסתכן בתגובה אמריקנית רחבה.

למה איראן עשויה דווקא לשמוח מתקיפה ישראלית־בלבד:

מנקודת מבט איראנית, תקיפה ישראלית ללא מעורבות אמריקנית מיידית יוצרת מצב נוח יחסית:

• חמינאי יוכל להציג תגובה “מחויבת” נגד ישראל בלבד, מבלי להיגרר לעימות עם ארה״ב.

• המשטר יוכל לשמר את תדמיתו הפנימית כלוחם בישראל, בלי לשלם מחיר אסטרטגי מול וושינגטון.

• הוא יוכל להפעיל שליחים (proxy forces) – חיזבאללה, מיליציות בעיראק, החות'ים – במקום לתקוף ישירות את ארה״ב.

• הוא ימנע מלתת לארה״ב עילה להתערבות צבאית ישירה, דבר שהוא מנסה למנוע בעקביות.

איראן לא תשחק במשחק פוליטי שנועד לשרת את טראמפ:

כאן נכנסת הנקודה המכרעת:אין שום היגיון בכך שאיראן תתקוף את ארה״ב רק כדי לספק לממשל טראמפ עילה פוליטית לגייס תמיכה ציבורית למלחמה.

מבחינת טהראן:

• תקיפה בארה״ב היא התרחיש המסוכן ביותר עבור המשטר.

• היא עלולה להצית מלחמה רחבה – בדיוק מה שאיראן מנסה למנוע.

• היא תשרת אינטרס אמריקני־פנימי, לא איראני.

• היא תאפשר לטראמפ להציג את איראן כמי שפתחה במלחמה מול ארה״ב – תרחיש שטהראן תעשה הכול כדי להימנע ממנו.

לכן, ההיגיון שמוצג בחלק מהשיח האמריקני מניח שאיראן תפעל באופן שמשרת את הצרכים הפוליטיים של טראמפ – הנחה שאינה תואמת את המציאות האסטרטגית של המשטר האיראני.

הפער בין ההיגיון האמריקני להיגיון האיראני:

הפער בין שתי תפיסות המציאות עלול ליצור מצב מסוכן:

• ארה״ב עלולה להעריך יתר על המידה את הסיכוי שאיראן תתקוף אותה ישירות.

• ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת לבד מול תגובה איראנית, ללא “עילה” שתגרור את ארה״ב פנימה.

• איראן עשויה לנצל את הפער הזה כדי להחליש את התיאום בין וושינגטון לירושלים.

סיכום:

הטענה המרכזית העולה מהניתוח היא שתקיפה ישראלית־בלבד אינה צפויה לגרור תקיפה איראנית ישירה נגד ארה״ב.להפך – היא עשויה לאפשר לאיראן להגיב רק נגד ישראל, ובכך להימנע מעימות מסוכן עם וושינגטון.ההיגיון שמוצג בחלק מהשיח האמריקני משקף בעיקר רצון לייצר עילה פוליטית להתערבות, אך אינו תואם את האינטרסים האמיתיים של טהראן.

Between Political Protest and Old Hatred: Why the World Shouts at Israel but Whispers About Iran

Introduction

Since the outbreak of the Hamas–Israel war in October 2023, the world has witnessed a massive wave of pro‑Palestinian demonstrations. Some were legitimate political protests. Many others, however, crossed into open hostility toward Israel, calls for sanctions, accusations of war crimes, and in several cases — violent antisemitism.

At the very same time, the Iranian regime has been brutally suppressing its own people: executing protesters, torturing detainees, and violently crushing dissent. Yet the global “human‑rights‑driven” voices that filled the streets against Israel were suddenly silent.

This contrast raises an uncomfortable question: Are these protests truly motivated by love for Palestinians — or by hatred toward Israel?

Part I: The Global Wave of Anti‑Israel Protests

According to international monitoring organizations and public reporting, pro‑Palestinian demonstrations took place across dozens of countries. Many were held directly outside Israeli embassies, and some included explicit antisemitic rhetoric or violence.

Countries with Major Pro‑Palestinian Protests

Europe

• United Kingdom
• France
• Germany
• Austria
• Belgium
• Netherlands
• Spain
• Italy
• Ireland
• Sweden
• Denmark
• Switzerland

North America

• United States
• Canada

Australia

• Australia (notably Sydney, where antisemitic chants were reported)

Middle East & North Africa

• Lebanon
• Jordan
• Tunisia
• Morocco
• Turkey

Asia

• Pakistan
• Indonesia
• Malaysia
• Bangladesh

South America

• Chile
• Brazil
• Argentina

In many of these places, protests included slogans like “From the river to the sea,” calls for boycotts and sanctions, and in some cases, direct harassment or attacks on Jewish communities.

Part II: When “Pro‑Palestinian” Turns Into Antisemitism

In several countries, demonstrations escalated beyond political expression:

• Australia — chants such as “Gas the Jews” were reported in Sydney.
• United States — Jewish students and civilians were assaulted on campuses and in major cities.
• Europe — synagogues vandalized, Jewish homes marked, and violent rhetoric normalized.

When a protest supposedly about human rights includes calls for genocide, it becomes clear that something deeper is at play.

Part III: The Deafening Silence on Iran

While Israel faced global condemnation, Iran continued:

• Executing protesters
• Shooting civilians
• Torturing detainees
• Oppressing women
• Silencing journalists
• Targeting minorities

And yet — no mass demonstrations in Western capitals. No weekly marches. No demands for sanctions. No moral outrage.

Why?

Possible reasons

1. Israel is an easier target — a democratic state that allows criticism.
2. Antisemitism adapts — it finds new language, new excuses, new disguises.
3. Iran is framed as “anti‑Western” — which grants it strange immunity among certain activist circles.
4. Fear — protesting against a violent dictatorship carries real danger; protesting against Israel does not.

Part IV: Is This Really About Palestinians?

The selective outrage speaks for itself:

• No protests when Palestinians are killed in Syria.
• No protests when Palestinians are discriminated against in Lebanon.
• No protests when Hamas uses civilians as human shields.
• No protests when Iran slaughters its own people.
• But massive protests when Israel defends itself after a massacre.

This is not consistent human‑rights activism. It is selective morality. And selective morality is rarely about justice — it is about politics. Sometimes, it is about hatred.

Conclusion

The world marched against Israel in dozens of countries, often with rhetoric that crossed into antisemitism. Meanwhile, the Iranian regime’s atrocities against its own citizens were met with silence.

This contrast exposes a painful truth: Much of the global outrage is not driven by compassion for Palestinians — but by hostility toward Israel.

בין מחאה פוליטית לשנאה ישנה — על הפער בין הזעם כלפי ישראל והשתיקה מול פשעי איראן

מבוא

מאז פרוץ מלחמת חמאס–ישראל באוקטובר 2023, העולם ראה גל עצום של הפגנות פרו‑פלסטיניות. חלקן היו מחאות פוליטיות לגיטימיות, אך רבות מהן גלשו לאמירות אנטישמיות, קריאות לאלימות, דרישות לסנקציות על ישראל ואף תקיפות פיזיות של יהודים בקהילות שונות. במקביל — כאשר המשטר האיראני טובח בבני עמו, מדכא נשים, תולה מפגינים ומפעיל טרור כלפי אזרחים — אותם קולות "פרו‑אנושיים" נעלמים. השתיקה הזו צורמת במיוחד.

הפער הזה מעלה שאלה עמוקה: האם מדובר באמת בדאגה לפלסטינים, או שמא בשנאה לישראל וליהודים במסווה של "זכויות אדם".

גל המחאות נגד ישראל — איפה זה קרה.

על פי נתוני ויקיפדיה וארגוני ניטור מחאות בינלאומיים, התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות בעשרות מדינות ברחבי העולם. להלן רשימה מרכזית של מדינות שבהן התקיימו הפגנות גדולות, לעיתים מול שגרירויות ישראל, ולעיתים עם קריאות אנטישמיות ואף אלימות:

מדינות שבהן התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות משמעותיות

(מבוסס על המקורות שהובאו בחיפוש)

אירופה

• בריטניא – הפגנות ענק בלונדון, מעל 100,000 משתתפים; קריאות "Gaza, stop the massacre" ו"From the river to the sea".

• אוסטריא – הפגנות בווינה עם קריאות "From the river to the sea".

• בלגיא – הפגנות גדולות בבריסל.

• צרפת – הפגנות רבות, חלקן נאסרו בשל חשש לאלימות.

• גרמניא – הפגנות רבות, חלקן גלשו לאלימות נגד יהודים.

• הולנד, ספרד, איטליה, אירלנד, שוודיה, דנמרק, שווייץ – הפגנות מול שגרירויות ישראל ובמרכזי ערים.

צפון אמריקה

• ארה״ב – הפגנות בקמפוסים, בערים מרכזיות, חסימות כבישים, ולעיתים תקיפות של יהודים.

• קנדה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות.

אוסטרליה

• סידני – הפגנה שבה נשמעו קריאות "Gas the Jews" לפי הדיווח של CTG.

המזרח התיכון וצפון אפריקה

• לבנון, ירדן, תוניסיא, מרוקו, טורקיא – הפגנות גדולות, חלקן מול שגרירויות ישראל.

אסיה

• פקיסטן, אינדונזיא, מלזיה, בנגלדש – הפגנות ענק בעד פלסטין.

דרום אמריקה

• צ'ילה, ברזיל, ארגנטינה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות ישראל.

כאשר המחאה הופכת לאלימות אנטישמית

בכמה מדינות, המחאות לא הסתפקו בסיסמאות — הן גלשו לאלימות ממשית נגד יהודים:

• אוסטרליא – קריאות "Gas the Jews" בסידני.

• ארה״ב – תקיפות של יהודים ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס.

• אירופה – ריסוס צלבי קרס, תקיפות פיזיות, שריפת דגלי ישראל, וקריאות להשמדת ישראל.

העובדה שמחאות "פרו‑פלסטיניות" כוללות קריאות להשמדת יהודים מעידה על כך שחלק מהמפגינים אינם מונעים מאהבת פלסטין — אלא משנאת ישראל.

השתיקה מול איראן — למה אין הפגנות.

בזמן שהעולם יצא לרחובות נגד ישראל, איראן המשיכה לבצע:

• הוצאות להורג של מפגינים

• דיכוי נשים

• ירי חי על אזרחים

• עינויים בבתי כלא

• רדיפת מיעוטים

• טרור אזורי

ובכל זאת — כמעט ואין הפגנות פרו‑העם הפרסי, ואין מחאות ענק נגד המשטר האיראני.

הפער הזה זועק לשמיים.

למה.

1. כי ישראל היא יעד נוח לשנאה — מדינה דמוקרטית, פתוחה, חשופה לביקורת.

2. כי אנטישמיות היא כוח עתיק — והיא מוצאת לעצמה מסווה חדש.

3. כי איראן נתפסת כחלק מהנרטיב "האנטי‑מערבי" — ולכן זוכה להגנה מצד קבוצות מסוימות במערב.

4. כי קל יותר להפגין נגד ישראל מאשר נגד משטר רצחני שמסוכן למפגינים עצמם.

האם המחאות באמת "פרו‑פלסטיניות".

נראה שהמחאות אינן נובעות מאהבת פלסטין אלא משנאת ישראל — הדבר מקבל חיזוק מהעובדות:

• כאשר פלסטינים נטבחים על ידי סוריא, אין הפגנות.

• כאשר פלסטינים מדוכאים על ידי לבנון, אין הפגנות.

• כאשר איראן טובחת בפרסים — שתיקה.

• כאשר חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי — שתיקה.

• אבל כאשר ישראל מגיבה למתקפה רצחנית — העולם מתעורר.

הבחירה הסלקטיבית הזו אינה "זכויות אדם". זו פוליטיקה. ולעתים — אנטישמיות.

סיכום

העולם יצא לרחובות נגד ישראל בעשרות מדינות, לעיתים עם קריאות אנטישמיות ואלימות. במקביל, מול פשעי איראן נגד אזרחיה — דממה. הפער הזה חושף אמת לא נוחה: חלק גדול מהמחאות אינן נובעות מדאגה לפלסטינים, אלא משנאה לישראל.

המערכה על איראן: הצורך בקואליציה בינלאומית.

מבוא

ההתפתחויות האחרונות בזירה האיראנית מציבות את העולם בפני צומת דרכים רגיש. ההפגנות הנרחבות בתוך איראן, הנובעות מדרישות עממיות לצדק כלכלי, זכויות אדם וחירות בסיסית, יוצרות לחץ משמעותי על המשטר. במקביל, הצהרות מצד ארצות הברית על אפשרות להתערבות צבאית במקרה של דיכוי אלים, לצד איומים איראניים על פגיעה בישראל בתגובה, מגבירים את המתיחות האזורית.

בתוך מציאות זו עולה שאלה מרכזית: כיצד יכולה הקהילה הבינלאומית לפעול באופן שיחזק את העם האיראני — ולא את הנרטיב של המשטר. האם פעולה  של ארצות הברית לבדה תשרת את מטרות המפגינים, או שמא תעניק למשטר האיראני תחמושת תעמולתית נוספת.

הסכנה שבפעולה חד־צדדית

פעולה צבאית של ארצות הברית לבדה עלולה, כפי שמזהירים מומחים רבים, לשרת דווקא את המשטר האיראני. המשטר נוהג לטעון כי כל מחאה פנימית היא "קונספירציה מערבית־ציונית", וכי ארצות הברית וישראל הן שמניעות את ההתקוממות. התערבות אמריקאית בודדת עשויה לחזק את הטענה הזו, גם אם בפועל המפגינים דורשים זכויות בסיסיות ולא פועלים מטעם גורם זר.

במצב כזה, המשטר יכול להציג את עצמו כמי שנלחם ב"אויב חיצוני", ובכך לגייס תמיכה פנימית, לדכא את המחאה ביתר קלות ולהסיט את השיח מהבעיות האמיתיות של האזרחים.

חשיבותה של קואליציא בינלאומית

כפי שבעבר הוטלו על איראן סנקציות כלכליות רחבות היקף בהובלת מדינות רבות, כך גם כעת נדרש מהלך רב־לאומי. קואליציה הכוללת מדינות דמוקרטיות מאירופה, מדינות מרכזיות במזרח התיכון, דרום אמריקה ואוסטרליא יכולה לשדר מסר ברור: העולם עומד לצד העם האיראני — לא נגדו.

מהלך כזה יוצר כמה יתרונות:

• לגיטימציא בינלאומית רחבה: קשה למשטר לטעון שמדובר ב"מזימה אמריקאית" כאשר מדינות רבות ומגוונות פועלות יחד.

• פיזור אחריות ומניעת הסלמה: פעולה משותפת מפחיתה את הסיכון שהעימות יתפרש כמלחמה בין שתי מדינות בלבד.

• חיזוק המפגינים: העם האיראני יוכל לראות שהעולם מכיר במאבקו ולא מניח למשטר להציגו כשליח של גורמים זרים.

• החלשת הנרטיב של חמינאי: קואליציא רחבה מערערת את טענותיו של המנהיג העליון, המבקש להמשיך להזרים משאבים לארגונים וגורמים מחוץ לאיראן במקום להשקיע באזרחיו.

אחריות בינלאומית כלפי העם האיראני

העם האיראני אינו מבקש מלחמה, אלא חיים בכבוד. הוא דורש חופש ביטוי, שוויון, הזדמנויות כלכליות ושלטון שאינו מדכא את אזרחיו. כאשר העולם מתייצב מאחוריו, הוא מחזק את הלגיטימיות של המחאה ומצמצם את יכולת המשטר להציג אותה כפעולה חיצונית.

הקהילה הבינלאומית כבר הוכיחה בעבר כי היא מסוגלת להתאחד מול איומים גלובליים. גם במקרה זה, פעולה משותפת —התקפית, דיפלומטית, כלכלית ועוד — יכולה להיות המפתח לשינוי אמיתי.

סיכום

המציאות באיראן מורכבת, רגישה ורבת־משמעויות. פעולה התקפית של ארצות הברית לבדה עלולה, גם אם מתוך כוונות טובות, לחזק את המשטר האיראני ולפגוע במאבקם של המפגינים. לעומת זאת, קואליציה בינלאומית רחבה יכולה להעניק תמיכה אמיתית לעם האיראני, לערער את הנרטיב של המשטר ולהבהיר כי העולם אינו מקבל דיכוי של זכויות אדם.

האתגר גדול, אך גם ההזדמנות: לעמוד לצד עם המבקש חירות — ולהראות שהקהילה הבינלאומית מסוגלת לפעול יחד למען צדק, יציבות ושלום.

מילים שמייצרות מציאות:

תעוד מדבריו של ממדאני מחדשות כאן:

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחושה קשה בקרב חלקים מעם ישראל החי בגולה, ובעיקר בניו יורק. אמירות מסוימות שנשמעות בזירה הפוליטית אינן נשארות בגדר ויכוח רעיוני. הן מחלחלות לשטח, משפיעות על הלך הרוח, ומעניקות רוח גבית לקבוצות שכבר הוכיחו שהן מוכנות לפעול באלימות נגד יהודים.

כאשר נאמרת אמירה שלפיה פלסטינאים יכתבו את ההיסטוריא של ניו יורק, המשמעות אינה רק מאבק על נרטיב. בעיני רבים, אמירה כזו מתפרשת כהענקת לגיטימציא לקבוצות שפועלות באלימות נגד יהודים — קבוצות שכבר ביצעו פיגועים רצחניים נגד בני ישראל בעולם. במציאות כזו, קשה להתעלם מהקשר הישיר בין מילים לבין מעשים.

עם אחד — בארץ ובגולה

אי אפשר להפריד בין בני ישראל בישראל לבין בני ישראל בגולה. ההיסטוריא, הזהות והגורל המשותף מלווים את העם לאורך דורות. כל פגיעה ביהודי במקום אחד בעולם מהדהדת בכל מקום אחר. כל אמירה שמערערת את הלגיטימיות של ישראל אינה נשארת בגבולות המפה — היא מחלחלת אל חיי היומיום של יהודים שחיים רחוק מהעימות הישיר.

לכן, כאשר נוצרת אווירה שמסכנת את ביטחונם של יהודים בניו יורק, אין לראות בכך עניין מקומיא בלבד. זהו עניין של עם שלם.

הבחירה של יהודים — והכוח של ניידות

במצב שבו אמירות קשות הופכות לנורמה, וביטחונם של יהודים נפגע, עולה שאלה מהותית: האם על יהודים להמשיך לחיות במקום שבו הם מרגישים מאוימים. הטענה שלך ברורה: אם האווירה בניו יורק הופכת עוינת, ואם אמירות מסוימות מעניקות רוח גבית לאלימות,על יהודים לבוא לארץ ישראל או לעבור לערים אחרות — מקומות שבהם הם יוכלו לחיות בביטחון, לנהל את עסקיהם, ולכוון את תשלומי המס שלהם למקומות שמכבדים אותם.

הכוח של ניידות — של מעבר פיזי וכלכלי — הוא כוח משמעותי. החלטה של קהילות שלמות להעביר עסקים, מגורים ומשאבים לעיר אחרת יכולה לשנות מציאות. זו אינה קריאה לעימות, אלא קריאה להגדרה מחדש של גבולות הביטחון והכבוד.

מילים יוצרות מציאות — ועם ישראל חייב להגן על עצמו

המאמר הזה אינו עוסק באדם מסוים אלא במשמעות של אמירות. מילים יכולות לבנות, אך הן גם יכולות לפרק. כאשר אמירה מסוימת נתפסת כהצדקה לאלימות נגד יהודים, חובה להתריע. חובה לומר בקול ברור: עם ישראל, בכל מקום שבו הוא חי, זכאי לביטחון, לכבוד ולחיים ללא פחד.

כמה מילים בעניין אנטישמיות והמקור והסיבה לאנטישמיות מתוחכמת כמו זאת של ממדאני.

תחילה אדגיש שאמריקה היא ארץ מהגרים ומעמד היהודים בה כאזרחים שווה לכל אדם באמריקה. אין הבדל בין מהגר למהגר מבחינת מעמדו בארץ אליה הוא היגר. אמריקה זאת לא גרמניא, מבחינת אופי אמריקה היהודים לא גרים בה במובן של גולים בארץ ובאדמה של עם אחר.

ברור לכל שיהודים הם משפיעים מאוד באמריקה ולא רק מבחינה כלכלית גם תרבותית. כותבי הסיפור, באים ממקומות התרבות, כמו- ברברה סטרייסנד, כמו בוב דילן, כמו סיימון וגרפונקל, כמו סיינפלד וכמו סבן ועוד רבים. באומרו שהפלסטינאים יכתבו את הסיפור בניו יורק,  נשמעת הקנאה של ממדאני בעם ישראל גם על זאת.

וזה אדם מסוכן מאוד.

למחשבה:

ישראל הוא עם קרובו, נראה מפה שהאיראני חמינאי וזרועותיו אומר זאת וחוטא בזאת: כִּֽי–הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל–עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל–צְפוּנֶֽיךָ: אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא–יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם–יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: 

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

פרשת וזאת הברכה– וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ– הדברים האלה נכתבו לאחר מות משה ורק מי שהיה עם משה על ההר יכול לכתוב זאת להעיד על זאת וגם לאמר שכך היה וכך יהיה– וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים.

העם הפרסי מתעורר: בין מורשת המהפכה למציאות הכלכלית

1. המשבר הכלכלי כזרז להתעוררות

איראן ניצבת בתקופה שבה המציאות הכלכלית הקשה הופכת לקטליזטור לשינוי. אינפלציה, אבטלה, שחיקה ביוקר המחיה — כל אלה מציפים מחדש את השאלה האם המשטר הנוכחי עדיין משרת את העם שהקים אותו.

2. מהפכת 1979: תנועה עממית אמיתית

כדי להבין את ההווה, צריך לזכור את העבר. המהפכה של סוף שנות השבעים לא הייתה הפיכה צבאית ולא מהלך אליטיסטי. זו הייתה תנועה עממית רחבה. העם הפרסי הוא שדרש את סילוק השאה, הוא שהעלה את רוח המהפכה, והוא שקיבל את חומייני כגיבור לאומי עם שובו מפריז. מאותה סיבה שביקש העם הפרסי להוריד את השאה, הוא מבקש להוריד את ממשל האיאטולות- שחיתות כלכלית וצביעות (כולכם ראיתם את הפרטיות של בכירי ממשל מאחורי הקלעים, מאחורי הקלעים הם נוהגים מנהגי מערב "מושחתים" בעוד הם דורשים חיג'אב, גם הומוסקסאוליות נראתה בקרב בכירי המשטר שבמקרה זה הוצנע מאוד הדבר ולא הייתה דרישה להוצאה להורג, גם אצל החבר שלהם הג'יהדיסט סינוואר נראתה הומוסקסואליות שלא באה בדין).

3. לידתם של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה הוקמו מתוך העם ומתוך רצונו. הם נועדו לשמר את המהפכה שהעם עצמו יצר, להגן על הסדר החדש ולשמש כוח מייצב. הם לא נולדו כמנגנון כוח מנותק, אלא כגוף עממי שנועד לשרת את העם הפרסי.

4. בין אידאולוגיא למציאות משתנה

גם החומייניזם התיישן ונשחק במובן שהפער בין ערכי המהפכה לבין המציאות היומיומית של האזרחים הלך וגדל. שחיתות, דיכוי, משברים כלכליים וחברתיים וכשהאיזון בין טובת העם לרעיונותיו וגחמותיו של המנהיג התעוות— כל אלה יצרו תחושה שהשלטון התרחק מהעם שאמור היה להיות מקור כוחו.

5. זכות העם לשינוי

כאשר שלטון מאבד את הקשר עם העם, זכותו של העם לדרוש שינוי. זהו עיקרון בסיסי בכל תפיסה דמוקרטית: מי שהעלה את השלטון רשאי גם להורידו. גם אם איראן אינה דמוקרטיה פורמלית, העיקרון הזה חי וקיים בתודעה העממית הפרסית שיצרה את המהפכה.

6. האחריות ההיסטורית של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה צריכים לזכור את שורשיהם. לפני שהם משרתים את הממשל, הם בני העם הפרסי. הם נוצרו כדי להגן על רצון העם — לא כדי להחליף אותו. ברגע שהם שוכחים זאת, הם מאבדים את הלגיטימיות שהעניקה להם ההיסטוריא.

7. איראן בצומת דרכים

איראן של היום ניצבת בפני הכרעה עמוקה: האם להמשיך במסלול שמתרחק מהעם, או לשוב לערכים שבשמם נולדה המהפכה. ההיסטוריא מלמדת שהעם הפרסי יודע להתעורר כשהוא מרגיש שנעשה לו עוול. ייתכן שהרגע הזה מתקרב שוב.

היהודים הגולים בפרס אינם אסירי ציון בסיביר.

גם היהודים בניו יורק אינם אסירי ציון בסיביר.

היהודים שבחרו להשאר בפרס לאחר עליית חומייני ועד ימינו אנו, יכלו לעלות לארץ מתוקף העובדה שהם יכלו לצאת מפרס.

לא הייתה כל הגבלה עליהם ליציאה מפרס לנופש באמריקה או טורקיא ומשם להגיע לישראל בעזרת שגרירות ישראל בטורקיא עוד שהיחסים היו טובים עם טורקיא. ואותו הדבר עם שגרירות ישראל בארה"ב.

אמרו משהו שהם היו יכולים לצאת אך התנאי שכל הרכוש שצברו בפרס נשאר בפרס.

משמע, היה להם רכוש בפרס, כנראה רכוש ועושר שלא הולאם ושאופשר להם לשמר אותו עם עליית חומייני לשלטון. וכמובן לא הייתה להם בעיית חופש דת.

ברור שאם הייתה להם לאורך השנים האלה בעיית סכנת חיים הם היו באים ארצה ומשכך לא הייתה כזאת.

אין הבדל בין היהודים לפרסים בפרס מתוקף היחס השלטוני לשני העמים בפרס. השלטון הפרסי בעת הזאת יותר קשוח עם הפרסים משהוא עם היהודים בפרס.

אין עניין אנטישמי פה, גם הפרסים סובלים מהשלטון ואפילו יותר מיהודים.

תחשבו על מארין לה פן... בעניין זה, הדבר יאזן את המחשבת שלכם בעניין זה.

כמו היהודים בפרס כך גם חלק מהיהודים בניו יורק שגם הם הביעו סולידריות עם שונא ישראל שמושל כעת בניו יורק ועם זאת אין בעיה , הם לא כבוגדים תושבי ישראל שמכרו מידע לאיראנים במלחמה זאת.