מאמר זה בוחן את עיקרון הדין בתורה דרך פרשת מעל בחרם, שבה הכחשה של יחיד מחילה דין על כלל ישראל. מתוך כך נבחנים פסוקים מתהלים, בראשית, ויקרא ומלכים, המדגישים את ההבדל בין כיסוי לבין הודאה, בין הסתרה לבין וידוי והכרה בחטא, בין הכחשה המביאה דין לבין וידוי המביא זיכוי או הקלה בדין. המאמר מציג את דוד המלך כדוגמה למלך המודה ולא מכסה, את המועלים בחרם כדוגמה לאומית לכיסוי והכחשה, ואת יום הכיפורים כתיקון עולמי למנגנון זה. כל המקורות מתכנסים לרעיון אחד: האמת הפנימית וההודאה הן יסוד החסד, ואילו הכחשה וכיסוי הם שורש הדין.

אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָה ל֣וֹ עָוֹ֑ן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּה: תהלים.

לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָה ל֣וֹ עָוֹ֑ן — ולא אדם.

הדין האמיתי אינו נקבע על ידי אדם, אלא על ידי בורא עולם.

פרשת מעל בחרם מלמדת שהכחשה של יחיד מחילה דין על רבים. דוד המלך מלמד שהודאה של יחיד מביאה חסד. יום הכיפורים מלמד שהעולם כולו עומד על וידוי. ואדם וחוה מלמדים שהכול מתחיל בשאלה: האם האדם עומד ערום באמת — או מכסה ומכחיש.

האמת אינה נעלמת. הכחשה מביאה דין. הודאה מביאה זיכוי או הקלה בדין.

הדין על העם הוחל לפני שהמועלים המעל נודעו לעם, עם ישראל הפסיד במלחמה לפני שהדבר הובוא לידיעת העם ויהושע:

יִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן–כַּרְמִי֩ בֶן–זַבְדִּ֨י בֶן–זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר–אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם–בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית–אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת–הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת–הָעָֽי: וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל–יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל–יַ֣עַל כָּל–הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת–הָעָ֑י אַל–תְּיַגַּע–שָׁ֙מָּה֙ אֶת–כָּל–הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה: וַיַּעֲל֤וּ מִן–הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי: וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד–הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב–הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם: וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל–פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד–הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל–רֹאשָֽׁם: וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ| אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת–הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן: בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו: וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת–שְׁמֵ֖נוּ מִן–הָאָ֑רֶץ וּמַֽה–תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל: וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל–פָּנֶֽיךָ: חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת–בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם: וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם–לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם: פרשת מעל בחרם.

תחשבו על מקרה שאדם שהחברה חושבת שהוא חוטא (כמו צרכן מעשן גראס בימים שקדמו לימים אלה), אך על פי תורתינו הוא לא נחשב חוטא.

חשוב לחשוב בפני מי אנחנו נשפטים ומשכך איך אנחנו מתיחסים לשפיטה של אדם ולא של בורא עולם:

אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה לימודים מפרשת מעל בחרם.

כהצעת המשורר:

אנחנו נשפטים על פי בורא עולם שבפניו אנו עתידים לבוא בדין, אם לזכות ואם לחובה.

כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:

ובמקום הזה:

חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲוֹ֘נִ֤י לֹֽא-כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה: מזמור שנים ושלושים.

הכי נכון להסביר זאת בפרשת מעל בחרם שהמועלים כחשו:

כתב אישום- לָֽקְחוּ֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם:

האישום השלישי, 

וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ

היה הכחשה של החטא הכחשה והסתרת דבר שהחיל דין על ישראל, ובמקרה זה בגלל שהם מעלו עם ישראל הפסיד במלחמה מול מעטים ממנו.

וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם–לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם: פרשת מעל בחרם.

ומפה גם ניתן ללמוד על החשיבות ולמה חטא הדבר, ולמה הודאה על עוון כמו המשורר במזמור זה ש:

אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי

ל:

לַיהוָ֑ה

ובמקום הזה:

וַעֲוֹ֘נִ֤י לֹֽא-כִסִּ֗יתִי:

זאת אומרת שהכחש בחטא הוא חטא בפני עצמו, במקרה זה נלמד שהמשורר מתפלל לזכות בעבור ההודאה על החטא, זאת אומרת שכמו שהכחשה מחייבת כך ההודאה מקלה בדין או מובילה לזיכוי:

וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה:

דוד כתב את המילים האלה :

חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י | וּפְשָׁעַ֗י אַל-תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר-לִי-אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְהוָֽה: טוֹב-וְיָשָׁ֥ר יְהוָ֑ה עַל-כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ: יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ: מִזְמ֥וֹר חמישה ועשרים.

תחשבו על הדברים האלה מתוך מקום שמלך בישראל בשפתכם דה היום, פירסם את המזמור הזה לידיעת הרבים, והוא היה מלך של הרבים, תחשבו על הדבר כאילו ביבי או הרצוג אומרים כדברים האלה, כדי להבין מי היה המלך דוד, עבד הבורא– וידוי על החטא ברבים:

חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י | וּפְשָׁעַ֗י אַל-תִּ֫זְכֹּ֥ר:

טוב ויושר במשמעות של זאת הדרך הישרה שאליה רוצה לשוב או לבוא בא המשורר:

טוֹב-וְיָשָׁ֥ר יְהוָ֑ה

עַל-כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ:

ואת מי ילמד ומי ילמד:

יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ:

עֲ֭נָוִים

גם מהמקום הזה של מלך שאינו גאה להתוודות על חטאיו כאדם, ככל בני האדם כדבר שלמה המלך:

כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: מלכים.

כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא

אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר: כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא: קהלת.

אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא:

גם דוד חטא, זה ידוע לכל, דוד היה תמים, גם בזאת הוא לא כיסה על עוונו:

תֹּם-וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֝֗י קִוִּיתִֽיךָ: תהלים מזמור חמישה ועשרים.

הוא היה תמים עם בורא עולם:

וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: בראשית.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: בראשית.

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

דוד המלך היה ערום אך לא מכסה על עוונו.

אֱֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל-אֵב֑וֹשָׁה אַל-יַֽעַלְצ֖וּ אֹיְבַ֣י לִֽי: תהלים מזמור חמישה ועשרים.

סיכום:

כל המקורות מתכנסים לרעיון אחד:

• הכחשה היא שורש הדין.

• הודאה היא שורש הזיכוי.

• כיסוי מביא מפלה.

• וידוי והכרה בחטא מביאה חסד או הקלה בדין.

המאמר המלא נכתב ביחס לתהלים, והותאם לפרשת מעל בחרם:

בשורה התחתונה אין ערך לשפיטת העם שדעתו עוצבה ומעוצבת גם ברגע זה ממש על משל הנער בהפוכה– חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה– מהמשל הזה נלמד שעיצוב דעת נער תקוים גם שיזקין ומשכך נחשוב על חינוך הנער וגם הנערה שלא כדרכם– אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ– לימודי תהלים.

למחשבה:

משלי- עשרים ושניים– הזיכוי שזיכה אותך אהרון ברק הוא לא משוואה ודאית שאתה זכאי גם בבית משפט של בורא עולם, וזאת גם מתוקף שאהרון ברק לא שופט ולא מחוקק בבית משפט שחוקותיו כחוקת ישראל. כמבואר בתהלים– עַל-כֵּ֤ן | לֹא-יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים: