כמו העצים – גם האדם מן האדמה:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:  וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:  וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: בראשית

מחשבה לחמישה עשר לחודש בחודש העשתי עשר (ט״ו בשבט) על בריאה, צמיחה ושותפות:

חג העצים, מזמין אותנו להתבונן מחדש בקשר העמוק שבין האדם לאדמה. זהו קשר שמופיע כבר בראשית הבריאה, בפסוקים שמתארים את רגע ההתהוות של העולם: האדמה קיימת, אך עדיין אין בה צמיחה- כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה—  ואז, באותו יום שבו ירד המטר הראשון, נברא האדם. הבריאה המתינה לו. הארץ היתה, אך הצמיחה חיכתה לשותף האנושי. רק כשהאדם הופיע — ירדו המים, והאדמה התחילה ללבלב.

וכמו העצים, גם האדם עצמו נוצר מן האדמה- וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. אותו חומר ראשוני, אותה נקודת מוצא.

שניהם זקוקים לשני דברים כדי לחיות: עבודה וגשם- מיים. מאמץ אנושי וברכה מבורא עולם. העץ לא יגדל בלי אדמה טובה, אך גם לא בלי מים. האדם לא יפרח בלי עשייה, אך גם לא בלי השראה, חסד ונשימה של חיים.

וכך, אתמול — בני אדם בארץ יצאו לנטוע. ידיים שחופרות באדמה, שתילים קטנים שמקבלים בית חדש. והיום — הגשם יורד ומשקה את הנטיעות. חוק הבורא חוזר על עצמו: האדם עושה את חלקו, והבריאה משיבה לו.

חג העצים מזכיר לנו שהבריאה לא הסתיימה בפרק זה של בראשית. היא מתחדשת בכל שנה, בכל נטיעה, בכל טיפה שיורדת מן השמים. האדם והאדמה ממשיכים לרקוד את הריקוד העתיק של צמיחה, אחריות וברכה.

תפילת הודיה:

תהלים- מזמור שמונה וארבעים ומאה:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְל֣וּ אֶת-יְ֭הוָה מִן-הַשָּׁמַ֑יִם הַֽ֝לְל֗וּהוּ בַּמְּרוֹמִֽים:

הַֽלְל֥וּהוּ כָל-מַלְאָכָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כָּל-(צבאו) צְבָאָֽיו:

הַֽ֭לְלוּהוּ שֶׁ֣מֶשׁ וְיָרֵ֑חַ הַ֝לְל֗וּהוּ כָּל-כּ֥וֹכְבֵי אֽוֹר:

הַֽ֭לְלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר | מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם:

יְֽ֭הַֽלְלוּ אֶת-שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה כִּ֤י ה֭וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ:

וַיַּעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק-נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַעֲבֽוֹר:

הַֽלְל֣וּ אֶת-יְ֭הוָה מִן-הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכָל-תְּהֹמֽוֹת:

אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ:

הֶהָרִ֥ים וְכָל-גְּבָע֑וֹת עֵ֥ץ פְּ֝רִ֗י וְכָל-אֲרָזִֽים:

הַֽחַיָּ֥ה וְכָל-בְּהֵמָ֑ה רֶ֝֗מֶשׂ וְצִפּ֥וֹר כָּנָֽף:

מַלְכֵי-אֶ֭רֶץ וְכָל-לְאֻמִּ֑ים שָׂ֝רִ֗ים וְכָל-שֹׁ֥פְטֵי אָֽרֶץ:

בַּחוּרִ֥ים וְגַם-בְּתוּל֑וֹת זְ֝קֵנִ֗ים עִם-נְעָרִֽים:

יְהַלְל֤וּ | אֶת-שֵׁ֬ם יְהוָ֗ה כִּֽי-נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ ה֝וֹד֗וֹ עַל-אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:

וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן | לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל-חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַֽם-קְרֹב֗וֹ הַֽלְלוּיָֽהּ: