וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶֽחָצֵר֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֨חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶֽחָצֵֽר׃

בחצר אוהל מועד היה שער :

וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶֽחָצֵר֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן

השער לא היה מסגרת וסורגים כמעשה מסגרות, השער , הכניסה היתה מעשה רוקם, השער היה מסגרת ומסך, כמו וילון שתלוי כמסך, כמו וילון שמסך בשער, שמבחוץ לא רואים את שבפנים באם סגור.

למחשבה:

כשמתקרבים ליונים אז לרוב הן בורחות. הן מפחדות בקרבת יתר לאדם.

יש לי אדנית במרפסת שאני שמה אוכל לציפורים, לחם שפג תוקפו, גם פופקורן שכבר לא אכיל לאדם וכו'.

יש לי בד שהוא כמסך ששמתי על המעקה של המרפסת שהוא בגובה של מעט יותר מגובה אדם ממוצע.

כשאני מתקרבת לאדנית כשהמסך פרוש, אז היונים לא בורחות, משהו בהפרדה הזאת לא מטריד את הסנסורים של היונה, גם כשאני מאוד קרובה אליהן, הולכת במרפסת וכו'..

כנראה שיש משהו כחסם רוחני במסך הדק הזה.