שְׁמַע-אֱלֹהִ֣ים קוֹלִ֣י בְשִׂיחִ֑י מִפַּ֥חַד א֝וֹיֵ֗ב תִּצֹּ֥ר חַיָּֽי: מזמור ארבעה ושישים.

מִפַּ֥חַד א֝וֹיֵ֗ב

כִּֽי-אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ:

יָמִ֣ים עַל-יְמֵי-מֶ֣לֶךְ תּוֹסִ֑יף שְׁ֝נוֹתָ֗יו כְּמוֹ-דֹ֥ר וָדֹֽר: מזמור אחד ושישים.

שלשה מלכים שמלכו בירושלים:

שניים מיהודה:

ומלך אשור שמשל בארץ.

שלשת המלכים האלה היו יראי בורא עולם שקיימו את משפט הארץ.

כִּֽי-אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ:

יָמִ֣ים עַל-יְמֵי-מֶ֣לֶךְ תּוֹסִ֑יף שְׁ֝נוֹתָ֗יו כְּמוֹ-דֹ֥ר וָדֹֽר: מזמור אחד ושישים.

היראה של מלכים אלה מבורא עולם וקיום משפט אלהי הארץ במלכותם למעשה קיימה אותם כמלכים והביאה להם שלום.

אשור שאינו מישראל קיבל וביקש לקיים את משפט אלהי הארץ ככובש.

ברור לכל שלא ניתן לדרוש את ירושת הארץ ללא קיום משפט אלהי הארץ.

וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל–פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד–הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל–רֹאשָֽׁם: וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ| אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת–הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן: בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו: וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת–שְׁמֵ֖נוּ מִן–הָאָ֑רֶץ וּמַֽה–תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל: וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל–פָּנֶֽיךָ: חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת–בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם: וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם–לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם: פרשת- מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם.

יהושע כתלמיד משה כעומד בפרץ למען העם וקו ההגנה שלו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ| אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת–הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן: בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו: וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת–שְׁמֵ֖נוּ מִן–הָאָ֑רֶץ וּמַֽה–תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל: 

לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת–הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ

כמו במקרה חטא העגל כך במקרה זה שהיה חטא ודין יהושע כמו משה עמד בפרץ למען העם וזה היה קו ההגנה שלו:

לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת–הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ

שאין הגיון שאחרי כל הניסים והנפלאות וכל הדרך הזאת ממצרים לכנען סוף ישראל יהיה הבסתו על ידי האמורי..

ומה יפה בדבר בעיני,

ברור שבורא עולם ידע שיהיו מהכנענים שיתנצחו שהאלהים שלהם יותר חזק.. וילעגו לעם הבורא.. זה ברור שאחרי הקרב הזה אנשי העי חגגו נצחון עם גאוה כזאת באלהיהם..

ובכל זאת, יש חוק יש ברית, והדבר כרצונו של בורא עולם, כחושך שבטו שונא בנו, מתוך מקום ברור לאחר הענישה והליכה בדרך כפי שציווה בורא עולם, והלאה.. ברור שהמשפט הזה הכתוב בתורתינו נראה וידוע לגויים והלאה כחינוך כזה לעם וגם להראות שגם עם ישראל שחוטא בחטאי הגויים יענש כמוהם, כלא יהיה לך איפה ואיפה, כנאה דורש נאה מקיים.

וזה העם הנראה לגויים  אין כיסויים לסיפורו גם כחוטא הדבר נרשם וזה אור מבחינת משפט צדק.

כמו במקרה דוד,  דוד שבורא עולם אמנם הפלה אותו כחסיד לו ולא הרגו לאחר החא לאוריה, את משפט דוד ראו כל עבדיו, הם ראו את דוד מתחנן לבורא עולם שלא יהרוג את בנו (כמו שהרג את בנו של פרעה) ובסופו של יום הדין, דוד איבד את היקר לו מכל- את בנו.

והלאה.

וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ: וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל–יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה: וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת–עָכָ֣ן בֶּן–זֶ֡רַח וְאֶת–הַכֶּ֣סֶף וְאֶת–הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת–לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת–בָּנָ֡יו וְֽאֶת–בְּנֹתָ֡יו וְאֶת–שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת–חֲמֹר֨וֹ וְאֶת–צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת–אָהֳלוֹ֙ וְאֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֔וֹ וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר: וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים: וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל–אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל–כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם.

וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת–עָכָ֣ן בֶּן–זֶ֡רַח וְאֶת–הַכֶּ֣סֶף וְאֶת–הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת–לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת–בָּנָ֡יו וְֽאֶת–בְּנֹתָ֡יו וְאֶת–שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת–חֲמֹר֨וֹ וְאֶת–צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת–אָהֳלוֹ֙ וְאֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֔וֹ וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר: 

וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים:

יש חטאים בישראל שאם אדם או קבוצה קטנה של אנשים אפילו משפחת אחת חוטאים חטאים כאלה שחטאם הוא כקללה לכל העם כמו במקרה זה  שכל העם נענש נענש גם בדרך של הפסד במלחמה.

בחטא כזה שהחוטא הוא ראש משפחה שחטא בחטא שהביא אסון לישראל אז במקרה הזה כל משפחתו בביתו נושאת בדין ובעול החטא ועונשו.

יש הבדל בין ראש משפחה חוטא מבחינת ענישה לבין אדם מהמשפחה שחוטא שאינו ראש המשפחה. שראש משפחה חוטא , בניו ובנותיו נושאים בדין:

וְֽאֶת–בָּנָ֡יו וְֽאֶת–בְּנֹתָ֡יו

וכל רכושו שלו:

וְאֶת–שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת–חֲמֹר֨וֹ וְאֶת–צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת–אָהֳלוֹ֙ וְאֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֔וֹ

כל אשר לו על כל מה שמשתמע מכך,

מהבחינה שהחטא של האדם הזה  לא מפיל אשמה על כל אשר לא לו, על אחיו או אביו ואימו, או על **בתו שנמסרה לבעלה או * על בנו לאחר שנת העשרים לחיוו שמפקיד בעבור עוונו שלו וככזה אביו פטור מעונשו אך גם הבן פטור מעונשו של אביו:

* לגבי בן שאביו עוד נושא בעולו העוון על האב, כנלמד האב מפקיד בעבור בנו עד הגיעו לשנת העשרים לחייו ואם כך , צריך לחשוב האם האב כנושא בעול הבן במשמעות שהדין על בית האב הזה הוא כמו במקרה מעל בחרם בפרשה זאת.

על פי תורה בן מפקיד לכיפורי נפש כנושא בעולו מבן עשרים שנה ומעלה.

אב שבנו "בבעלותו" רשאי לשלח אותו

בעת הגולה ובעת החזרה לארץ האבות משלחים את בניהם לשאת בעולם בשנת השלוש עשרה לחייהם, ומשכך האב לא נושא בעול בנו והלאה..

**האב נושא בעול בתו עד שהוא מוסר אותה לבעלה כנלמד מחוקת הנדר בשבועה לבורא עולם.

פרשת מטות מסעי- נדר אשה.

אשת עכן ואם בניו ובנותיו לא נזכרת במקרה זה.

רכוש של המועל לא מגיע לקופת האוצר, כל אשר למועל נשרף.

חרם המלחמה לא נשרף, ומובא לקופת האוצר כציווי הבורא.

החטא:

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן–כַּרְמִי֩ בֶן–זַבְדִּ֨י בֶן–זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר–אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם–בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית–אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת–הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת–הָעָֽי: וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל–יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל–יַ֣עַל כָּל–הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת–הָעָ֑י אַל–תְּיַגַּע–שָׁ֙מָּה֙ אֶת–כָּל–הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה: וַיַּעֲל֤וּ מִן–הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי: וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד–הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב–הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם: מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם.

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן–כַּרְמִי֩ בֶן–זַבְדִּ֨י בֶן–זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן–הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר–אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 

הדין:

וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם–לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם:  קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת–הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד–הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם:

למרות שמעט מהעם חטאו כל העם נענש,:

וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם

הדין הוחל על כל העם לכן הפסד במלחמה, שלל המלחמה שלא הובא לבית האוצר היה במחנה והיה כקללה לעם:

לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד–הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם:

לכן פעולה מתקנת:

תיקון החטא כמו שאומרים :

תיקון בפועל:

וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ: וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל–יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה: וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת–עָכָ֣ן בֶּן–זֶ֡רַח וְאֶת–הַכֶּ֣סֶף וְאֶת–הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת–לְשׁ֣ון הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת–בָּנָ֡יו וְֽאֶת–בְּנֹתָ֡יו וְאֶת–שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת–חֲמֹר֨וֹ וְאֶת–צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת–אָהֳלוֹ֙ וְאֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֔וֹ וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר: וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים:

יש שיגידו שהעונש קיצוני מידי,

תחשבו על הדין של עכן  מהמקום שהמעל שלו הביא לאסון לישראל:

וַיַּעֲל֤וּ מִן–הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי: וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד–הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב–הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם: מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם.

וַיִּמַּ֥ס לְבַב–הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם:

כמובן שימס לבב העם ויהי למים מבחינת שקורה אסון ועצובים ובוכים, אך גם במובן של פחד,.

אחרי כיבוש יריחו שבורא עולם הלך לפניהם ישראל הלכו בלי פחד יען כי במקרה הזה נמס לב תושבי יריחו מפחד מישראל שבורא עולם עימם:

וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּל–מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֡י אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן יָ֗מָּה וְכָל–מַלְכֵ֤י הַֽכְּנַעֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר עַל–הַיָּ֔ם אֵ֠ת אֲשֶׁר–הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת–מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵ֥י בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-(עברנו) עָבְרָ֑ם וַיִּמַּ֣ס לְבָבָ֗ם וְלֹא–הָ֨יָה בָ֥ם עוֹד֙ ר֔וּחַ מִפְּנֵ֖י בְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵֽל:

במקרה הזה הפוך.. במקרה המעל בחרם, למרות שצבא ישראל היה חזק מצבא העי, ישראל הפסיד במלחמה וזאת כשבורא עולם לא עימו.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: דברים.

כמו במקרה הזה:

יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף

וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

במקרה הזה המעל בחרם שם את ישראל במקום של אויביו:

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

במקרה הזה בישראל היה המעל לבורא עולם, ומשכך הם היו במקום של אויבי ישראל כחוטאים.

וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

ומשכך נדרש תיקון כדי לשוב למקום הנקי כלפני המעל בחרם.

החרם שנגנב לאהלי/ לבתי החוטאים ושהיה אמור להגיע לבית האוצר ולא הגיע, הגיע אליו בסופו של יום וכך כפרו ישראל על המעל בישראל כשהמועלים באו בדין  ומשכך:

קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת–הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד–הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם: וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר–יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר–יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים: וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת–בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי–עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:

יש הבדל בין חרם שהוחרם מישראל  לבין חרם שהוחרם מאויב.

צריך גם לחשוב שמישהו בישראל חוטא חטאים של חטאי מלחמה שהחרם הוא לא **מרכוש ישראל הוא מרכוש האויב ולהשתמש בו לטובת ביתך הופך אותו לגזל במקרה זה כי הדבר לא מרכוש ישראל ומשכך יש לתת אותו לבורא עולם לביתו, לקופת האוצר, יען כי הכל בארץ הזאת הוא של בורא עולם, והחרם הוא לא מקניינו של מי מבני ישראל.

ולכן לבורא עולם, לקופת האוצר שלמעשה בפועלה מטהרת חרם/ שלל מלחמה זה שמקורו גם בחטאי האויב:

י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח:

נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ:

נֹדִי֮

נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה: מזמור שישים.

בְּֽלִי-עָ֭וֹן יְרוּצ֣וּן וְיִכּוֹנָ֑נוּ ע֖וּרָה לִקְרָאתִ֣י וּרְאֵה: מזמור תשעה וחמישים.

כִּֽי-אֱ֭לֹהִים מֹשֵׁ֣ל בְּיַעֲקֹ֑ב

וְהָרִ֨ימוּ לָכֶ֜ם אִ֣ישׁ אֶ֤בֶן אַחַת֙ עַל–שִׁכְמ֔וֹ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֥י בְנֵי–יִשְׂרָאֵֽל: 

כִּֽי–יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לֵאמֹ֔ר מָ֛ה הָאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לָכֶֽם: וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נִכְרְת֜וּ מֵימֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ מִפְּנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית–יְהוָ֔ה

וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֮ בִּירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה–אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם–לְצָרֵֽינוּ: וַיֹּ֣אמֶר | לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר–צְבָֽא–יְהוָ֖ה עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל–פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל–עַבְדּֽוֹ: וַיֹּאמֶר֩ שַׂר–צְבָ֨א יְהוָ֜ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל–נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן: פרשת רָחָ֖ב.

לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת–הָאָ֖רֶץ וְאֶת–יְרִיח֑וֹ

הַמֹּצְא֖וֹת

וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל–הָ֣אֲנָשִׁ֔ים

יָדַ֕עְתִּי כִּֽי–נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת–הָאָ֑רֶץ

וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל–יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם: 

וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל–יְהוֹשֻׁ֔עַ

כִּֽי–נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת–כָּל–הָאָ֑רֶץ

וְגַם–נָמֹ֛גוּ כָּל–יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ:

הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:

שָׁ֤ם | פָּֽחֲדוּ-פַחַד֮ לֹא-הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי-אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי-אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:

מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל: מזמור שלושה וחמישים.

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן: וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל–נָב֣וֹת | לֵאמֹר֩ | תְּנָה–לִּ֨י אֶֽת–כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי–לִ֣י לְגַן–יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה–לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה:  וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל–אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת–נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ: וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל–בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל–הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר–דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא–אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת–נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל–מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת–פָּנָ֖יו וְלֹֽא–אָ֥כַל לָֽחֶם: וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה–זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם: וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי–אֲ֠דַבֵּר אֶל–נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה–לִּ֤י אֶֽת–כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם–חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה–לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא–אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת–כַּרְמִֽי: וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל–לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת–כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי:

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן: וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל–נָב֣וֹת | לֵאמֹר֩ | תְּנָה–לִּ֨י אֶֽת–כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי–לִ֣י לְגַן–יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה–לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה:  וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל–אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת–נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ: 

חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת–נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ: 

וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל–לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת–כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי:

וַיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר: ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ–יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר–יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ: וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם–יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת–דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת–דָּמְךָ֖ גַּם–אָֽתָּה: וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל–אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה: הִנְנִ֨י (מבי) מֵבִ֤יא אֵלֶ֙יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְנָתַתִּ֣י אֶת–בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן–נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן–אֲחִיָּ֑ה אֶל–הַכַּ֙עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת–יִשְׂרָאֵֽל: וְגַ֨ם–לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹאכְל֥וּ אֶת–אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל: הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם: רַ֚ק לֹֽא–הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁר–הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ: וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת–הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם–שַׂ֥ק עַל–בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט:  וַֽיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר: הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי–נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי–נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא-(אבי) אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל–בֵּיתֽוֹ:

וַֽיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר: הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי–נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי–נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא-(אבי) אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל–בֵּיתֽוֹ:

אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל–בֵּיתֽוֹ:

חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי;    בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי.וּרְאֵה, אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי;    וּנְחֵנִי, בְּדֶרֶךְ עוֹלָם: תהלים.

אני מציעה לרב לדלות מהתורה את המצוות של דיני נפשות, כל המצוות של עשה ואל תעשה שהדין אם לא עשה ואם עשה הוא כריתות נפש ולרכז אותם לספרון לתוכנית לימוד להכנה לבר מצווה ורק אם אם בן המצווה יצליח במבחן יעשה טקס בר מצווה בו אביו פוטר עצמו מעולו של בנו.

שאם יחטא הילד, אם יפול שלא יפול לכריתות נפש.

גם לאבות אני אומרת, אתם לא רוצים לשלח את בנכם לעול מצוות שהם לא מוכנים לכך. בר מצווה הוא לא טקס מהתורה, בתורתינו זכר נושא בעולו מבן עשרים שנה ומעלה מפקיד לכיפורים בעצמו, שילוח הבנים נעשה כי בעת האינקוויזיציא יען כי האב נושא בעול בנו והיו שהחטיאו את הבן כדי להוריד את האב.

יש זאבים בחוץ.. שרוצים את חלקו של בנך בארץ הזאת לאחר שיפול, וגם רוצים להפיל אותו שלא יהיה זכאי לטובות הארץ הזאת.

תראה, ברור שהילדים בני ה- 13 בני הבר מצווה שאנסו ילד לאחר שאבותיהם הסירו עולם מעליהם כשאמרו ברוך שפטרנו מענשו של זה ושאנסו ילד, לא ידעו שהדבר אסור. אם היו יודעים לא היו מפיצים את העדות באינטרנט. ואלה ילדים שאביהם הוא כזה אב שלא שיחרם מוסר, גם לא הרב שהכין אותם לטקס בר המצווה. אם האב הסיר מהם את עולו זאת אומרת שהילד צריך לשאת בדין ויש פה התנגשות עם החוק הזה:

גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹֽא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹֽן: דברים.מדבר תורה זה נלמד החוק שיש לשאת פנים לזקן ולחון נער. אני טוענת שכדי לשמור על חוק התורה, יש לקחת את הילד מאביו שלא שיחרו מוסר ולשים אותו בפנימיא  ולא בבית כלא ולא במוסד לעברייני נוער שיחנך אותו להיות אדם עם מוסר.ברור שהפקרת חינוך ילדי ישראל לשר חינוך כמו בנט שראה עצמו כאבי ילדי ישראל זאת טעות מיסודה, אב צריך לחנך את בנו ולא גורם זר כמו בנט.אגב בנט הוא שדרש גיוס הומואים. מישהו בדק אם היו הומואים מהמפקדים שעשו סטרפטיז לטירון.משיחה עם ילדים תלמידי ישיבה כנראה חרדים, כנראה גם בבית הכנסת ממול ביתי, למדתי שהם לא קראו ספר ויקרא, הם לא יודעים שמשכב זכר הוא אסור.תלמידים כאלה יכולים ליפול בפח עם רב כמו מוגרבי ומוטי אלון, והם לא ידעו שזה אסור ויש מצב שהם לא יתלוננו, כי הרב מדבר בשם תורה.. עם מבוגר שהיה נוכח במקום חובש כיפה למדתי שגם הוא לא יודע בדבר ולא יודע שיש סכנה לשואה בקיום אורחות כאלה בישראל.התלמיד אמר שילך לשאול את הרב. התלמידים בני 12-14. שציטטתי מהתורה, התלמידים לא הבינו את שפת התורה, הם גם אמרו זאת.הילד הזה הוא לעתים תלמיד של זאב כזה שאין מי שיזהיר אותו מהסכנה שראינו שקיימת במוסדות אלה.בני 13 חשודים בעבירות מין בנער עם מוגבלות | כאן (kan.org.il)הפצת תמונות ברשת על ידי הילדים היא עדות לכך שהילדים האלה לא יודעים שהדבר אסור.

וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים | תּוֹרִדֵ֬ם | לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא-יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח-בָּֽךְ: מזמור חמישה וחמישים.

לֹא-יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם

יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה-- וְרָהְבָּם, עָמָל וָאָוֶן: תהלים.

יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה,

יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם

לא יחצו ימיהם , עד שנת שלושים וחמש של אדם מיום צאתו מרחם אימו.

שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות:

וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חָכְמָ֔ה כִּֽי-סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת-יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת וזאת הברכה.

וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: