מזמור ארבעה וארבעים.

לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי-קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל:

אֱלֹהִ֤ים | בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ-לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם:

אַתָּ֤ה | יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם:

כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם:

אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב:

בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:

כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי:

כִּ֣י ה֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ:

בֵּֽ֭אלֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל-הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ | לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה:

אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ:

תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם:

תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ:

תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים:

כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:

מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם:

כָּל-זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא-שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ:

לֹא-נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ:

כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת:

אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר:

הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר-זֹ֑את כִּֽי-ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב:

כִּֽי-עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל-הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:

ע֤וּרָה | לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן | אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל-תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח:

לָֽמָּה-פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עָנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ:

כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ:

ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:

לימודים:

כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם: אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב: בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ: מזמור ארבעה וארבעים.

כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ

כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם:

אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ: תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ: מזמור ארבעה וארבעים.

אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

וַתַּכְלִימֵ֑נוּ

הבושה ובלימה במקרה כזה, זאת הכלימה של הפסד במלחמה-

תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

כשבורא עולם נוטש אותנו אז אויבנו הם אויבים שמשפילים אותנו:

תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים: כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי: מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם: מזמור ארבעה וארבעים.

למחשבה:

על פי דבר תורה, הותיקן צודק בדבר.

החטא הזה נודע בגויים, אם יקרה משהו יש מצב שמישהו מהגויים יאמר משהו בדבר:

תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים:

משל בגוים גם ממקום של עם שחטא ומשכך בורא עולם עזבו, הלעג הזה על שבדבר הזה נפל ישראל ומשכך בושת העם החוטא בקרב הגויים:

כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה— וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן–משה ואהרן היו שליחים של בורא עולם, אמרו את דבר בורא עולם, ציוו כפי שציווה בורא עולם, ומשכך כשהעם התלונן למשה ואהרן, או הטיל ספק לאחר כל האותות והמופתים שבורא עולם עשה ביד משה ואהרון, התלונה היתה לבורא עולם- הם ניסו את בורא עולם כמטילים ספק.

תראה, לקרוא לאדם הומו בישראל בעת הזאת, זאת לא הוצאת דיבה, ההומו יושב ראש כנסת, יושב ביחד עם גולדקנוף ויחד עם גפני ויחד עם דרעי.

הדוסים מסרבים לשרת בצבא עם בנות, לא נראה שהם מסרבים שהומו יפקד עליהם.

לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי-קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל:

אֱלֹהִ֤ים | בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ-לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם: מזמור ארבעה וארבעים.

צריך לחשוב על הדבר שדוד יחס את ימי אבותיו כימי קדם.

בעת הזאת, אנחנו מתיחסים לדוד כבן ימי קדם.

למרות שימי קדם מבחינת דוד היו ימים שאינם ימי עתו.

כדי להבין, העת שעם ישראל גלה בספרד, היא נקודה יחסית שלנו עם אבותינו בדיוק כמו של דוד עם אבותינו בעת שחרור מצרים מבחינת פער הדורות ובכל זאת אנחנו לא מחשיבים את ימי גלות ספרד כימי קדם.

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם. ן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם: מיכה.

אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם:

ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: מזמור ארבעה וארבעים.

כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם:

אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב:

בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:

כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי: מזמור ארבעה וארבעים.

כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ

אם דוד המלך היה עמנו בעת הזאת הוא היה אומר ככה:

לא בנשק נצחנו במלחמת הקוממיות.

אני לא בוטח ב- צוללות מטיסן ולא ב- אף 16 ולא באף 100 יעשו כזה, וגם כיפת הברזל לא תושיעני.

ויש מצב שהוא היה מקטין את תקציב הבטחון.

כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי:

והנה, ככה אמר דוד לגוליאת:

וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה: כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד: שמואל.

וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד:

אם בורא עולם לא יצא בצבאותינו אז יש עוד שזוכרים את הימים שלפני הימים האלה:

אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ:

תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם: מזמור ארבעה וארבעים.

וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ:

אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ:

תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם:

תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ:

תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים:

כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:

מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם: מזמור ארבעה וארבעים.

כל זה, וכל הדרך הקשה, והעם נשאר נאמן לברית:

כָּל-זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא-שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ: מזמור ארבעה וארבעים.

לֹא-נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ:

כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת:

אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר:

הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר-זֹ֑את כִּֽי-ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב: מזמור ארבעה וארבעים.

לֹא-נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ: