אם הרב משה בן מיימון היה חי עוד שנים:

על תיקון, ענווה, המשכיות ההגות — ונאמנות לדבר בורא עולם:

בפתח ספרו מורה נבוכים, פונה הרב משה בן מיימון לתלמידו ר׳ יוסף בן יהודה, ומניח יסוד עמוק: ההכרה באפשרות הטעות, והנכונות לתקן. הוא מודה כי לעיתים כתב דבר מה, ולאחר מכן גילה בו פגם או ניסוח לקוי, אך בחר שלא למחוק את הישן אלא להוסיף עליו את החדש. בכך הוא מלמד את תלמידו שיעור לא רק בהגות אלא גם במוסר ובאחריות הגותית.

 ענווה של חכם אמיתי:

הרב משה בן מיימון לא ראה את עצמו כנביא, אלא כחוקר, לומד, ומורה. הוא לא ביקש להכתיב אמת מוחלטת, אלא להנחות את תלמידיו בדרך אל האמת. הוא ידע שדבריו אינם סוף פסוק, אלא שלב במסע. הוא עצמו כתב:

"אל תקבל דברי מפני שאני אמרתים, אלא אם כן תשתכנע באמתם מצד ההוכחה."

במילים אלו הוא מבטל את הסמכות האישית שלו לטובת סמכות השכל וההיגיון. הוא מזמין את תלמידיו – ואת כל הדורות הבאים – לא לקבל את דבריו ככתבי קודש וכדבר בורא עולם, אלא לבחון, לשאול, ולהמשיך את דרכו מתוך אחריות ולא מתוך צייתנות.

 מה היה קורה אילו האריך ימים:

אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, אין ספק שהיה ממשיך לבחון את דבריו, לשוב ולשקול את עמדותיו, ולתקן את אשר יימצא לנכון. הרי כבר בחייו שינה את דעתו בכמה סוגיות – בהלכה, בהגות, ובפרשנות המקרא. הוא לא חשש להודות בטעות, לא היסס להחליף עמדה, ולא נמנע מלהשאיר את הסתירה גלויה – כדי ללמד את תלמידיו ענווה, יושר, ופתיחות.

 שבע הסיבות לסתירות בטקסטים – בלשון הרב משה בן מיימון:

דע, כי הסיבות להימצאות הסתירות בדברים הנאמרים בספרים הן שבע:

1. שיהיו הדברים ההם נאמרים מפי שני אנשים, שכל אחד מהם בעל דעה שונה. והמחבר מביא דבריהם מבלי להודיע שהן שתי דעות, ויחשוב הקורא שהן סותרות.

2. שיהיה האדם עצמו אומר דבר אחד בזמן אחד, ואחר כך יחזור בו ויאמר דבר אחר. והמחבר יעתיק את שני הדברים, ולא יודיע שחזר בו.

3. שיהיה הדבר האחד נאמר בדרך משל, והאחר נאמר כפשוטו. והקורא לא יבחין בין המשל לבין הפשט, ויחשוב שיש סתירה.

4. שיהיה הרצון להסתיר את הדבר, ויאמרו דבר והיפוכו כדי להסתירו מן ההמון. כי אין ראוי שידעו הכל את הסודות.

5. שיהיה הרצון לעורר את השומע לעיון, ויאמרו דבר והיפוכו כדי שיתבונן ויחפש. והסתירה היא כלי לימודי.

6. שיהיה הדבר הראשון נאמר בשכחה, והשני נאמר בכוונה. כלומר, טעות אנוש – אך הרב מדגיש שזו סיבה נדירה אצל חכמים.

7. שיהיו שני הדברים נאמרים על שני עניינים שונים, והקורא יחשוב שהם על עניין אחד. והסתירה נראית רק בגלל בלבול בין ההקשרים.

 תיקון כדרך חיים:

הרב משה בן מיימון לא רק לימד את תלמידו להבין את סודות התורה – הוא לימד אותו איך לחשוב. הוא לא ביקש ממנו לקבל את דבריו כמות שהם, אלא:

• להבין את דרכי החשיבה שלו

• להשתמש בשכלו ובכלי הביקורת שלו

• ואם ימצא טעות – לתקן.

המשמעות היא שתלמידו של הרב – וכל לומד בדורות הבאים – אינו רק שומר המסורת, אלא גם ממשיכה, מפתחה, ולעיתים גם מתקנה. לא מתוך זלזול, אלא מתוך נאמנות עמוקה לרוחו של הרב שבקשה ממנו גם זאת. גם כדי לא לחטוא בחטא הגאוה שדבריו שלו עצמו יהיו קודמים לבורא עולם בעיני תלמידיו.

 צמיחה דורית מתוך תיקון:

היכולת לתקן, לשנות, ולהתפתח אינה רק עניין אישי – היא יסוד לצמיחה דורית. כל דור של תלמידים נדרש לא רק ללמוד את דברי הרב, אלא גם לברר אותם מחדש, לאור השכל, הניסיון, והאתגרים של זמנו. כך נוצרת מסורת חיה – לא קפואה, אלא נושמת. מסורת שבה כל דור מוסיף נדבך, מעמיק את ההבנה, ולעיתים גם משנה את המבנה.

 תשוקה להבין את רצון בורא עולם – יסוד ההמשכיות:

אך מעל לכל, עומדת נאמנות לדבר בורא עולם. זו הרוח הנלמדת מדברי הרב משה בן מיימון, וזו גם הרוח שמנחה את התלמיד בדרכו. התיקון, השאלה, וההמשכיות אינם נובעים מרצון אישי בלבד – אלא מתוך תשוקה להבין את רצון בורא עולם באמת וביושר. ולכן, כאשר התלמיד ממשיך את רבו, הוא אינו רק מהדהד את דבריו – אלא ממשיך את דרכו, מתוך נאמנות לרוחו ומתוך רצון להבין ולקיים את דבר בורא עולם.

 סיכום: נאמנות לרוח, תיקון מתוך אמת, והמשכיות חיה:

אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, ודאי היה מוסיף, משנה, מתקן את דבריו שלו עצמו. הוא לא היה רוצה שיקפיאו את הגותו, אלא שימשיכו אותה. ולכן, תלמידו האמיתי אינו זה שמשנן את דבריו – אלא זה שמעז לחשוב, לשאול, ולבנות על יסודותיו בניין חדש. כך נבנית צמיחה דורית אמיתית – מתוך ענווה, מתוך אחריות, ומתוך נאמנות לדבר בורא עולם.

ועצה אחת קודמת לכול: עצת בורא עולם קודמת לעצת הרב. ואם יבחין התלמיד בטעות בדברי רבו – גם לאחר מותו – חובתו לתקן, להעמיק, ולצמוח. זו אינה בגידה – זו נאמנות. זו אינה סטייה – זו המשכיות.