א,א ויהי, דבר-יהוה, אל-יונה בן-אמתי, לאמר. א,ב קום לך אל-נינוה, העיר הגדולה–וקרא עליה: כי-עלתה רעתם, לפני. א,ג ויקם יונה לברח תרשישה, מלפני יהוה; וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה, מלפני, יהוה. א,ד ויהוה, הטיל רוח-גדולה אל-הים, ויהי סער-גדול, בים; והאניה, חשבה להשבר. א,ה וייראו המלחים, ויזעקו איש אל-אלהיו, ויטלו את-הכלים אשר באניה אל-הים, להקל מעליהם; ויונה, ירד אל-ירכתי הספינה, וישכב, וירדם. א,ו ויקרב אליו רב החבל, ויאמר לו מה-לך נרדם; קום, קרא אל-אלהיך–אולי יתעשת האלהים לנו, ולא נאבד. א,ז ויאמרו איש אל-רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה, בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפלו, גורלות, ויפל הגורל, על-יונה. א,ח ויאמרו אליו–הגידה-נא לנו, באשר למי-הרעה הזאת לנו: מה-מלאכתך, ומאין תבוא–מה ארצך, ואי-מזה עם אתה. א,ט ויאמר אליהם, עברי אנכי; ואת-יהוה אלהי השמים, אני ירא, אשר-עשה את-הים, ואת-היבשה. א,י וייראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו מה-זאת עשית: כי-ידעו האנשים, כי-מלפני יהוה הוא ברח–כי הגיד, להם. א,יא ויאמרו אליו מה-נעשה לך, וישתק הים מעלינו: כי הים, הולך וסער. א,יב ויאמר אליהם, שאוני והטילני אל-הים, וישתק הים, מעליכם: כי, יודע אני, כי בשלי, הסער הגדול הזה עליכם. א,יג ויחתרו האנשים, להשיב אל-היבשה–ולא יכלו: כי הים, הולך וסער עליהם. א,יד ויקראו אל-יהוה ויאמרו, אנה יהוה אל-נא נאבדה בנפש האיש הזה, ואל-תתן עלינו, דם נקיא: כי-אתה יהוה, כאשר חפצת עשית. א,טו וישאו, את-יונה, ויטלהו, אל-הים; ויעמד הים, מזעפו. א,טז וייראו האנשים יראה גדולה, את-יהוה; ויזבחו-זבח, ליהוה, וידרו, נדרים. ב,א וימן יהוה דג גדול, לבלע את-יונה; ויהי יונה במעי הדג, שלשה ימים ושלשה לילות. ב,ב ויתפלל יונה, אל-יהוה אלהיו, ממעי, הדגה. ב,ג ויאמר, קראתי מצרה לי אל-יהוה–ויענני; מבטן שאול שועתי, שמעת קולי. ב,ד ותשליכני מצולה בלבב ימים, ונהר יסבבני; כל-משבריך וגליך, עלי עברו. ב,ה ואני אמרתי, נגרשתי מנגד עיניך; אך אוסיף להביט, אל-היכל קדשך. ב,ו אפפוני מים עד-נפש, תהום יסבבני; סוף, חבוש לראשי. ב,ז לקצבי הרים ירדתי, הארץ ברחיה בעדי לעולם; ותעל משחת חיי, יהוה אלהי. ב,ח בהתעטף עלי נפשי, את-יהוה זכרתי; ותבוא אליך תפלתי, אל-היכל קדשך. ב,ט משמרים, הבלי-שוא–חסדם, יעזבו. ב,י ואני, בקול תודה אזבחה-לך, אשר נדרתי, אשלמה: ישועתה, ליהוה. {ס}
ב,יא ויאמר יהוה, לדג; ויקא את-יונה, אל-היבשה. {פ}
ג,א ויהי דבר-יהוה אל-יונה, שנית לאמר. ג,ב קום לך אל-נינוה, העיר הגדולה; וקרא אליה את-הקריאה, אשר אנכי דבר אליך. ג,ג ויקם יונה, וילך אל-נינוה–כדבר יהוה; ונינוה, היתה עיר-גדולה לאלהים–מהלך, שלשת ימים. ג,ד ויחל יונה לבוא בעיר, מהלך יום אחד; ויקרא, ויאמר, עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת. ג,ה ויאמינו אנשי נינוה, באלהים; ויקראו-צום וילבשו שקים, מגדולם ועד-קטנם. ג,ו ויגע הדבר, אל-מלך נינוה, ויקם מכסאו, ויעבר אדרתו מעליו; ויכס שק, וישב על-האפר. ג,ז ויזעק, ויאמר בנינוה, מטעם המלך וגדליו, לאמר: האדם והבהמה הבקר והצאן, אל-יטעמו מאומה–אל-ירעו, ומים אל-ישתו. ג,ח ויתכסו שקים, האדם והבהמה, ויקראו אל-אלהים, בחזקה; וישבו, איש מדרכו הרעה, ומן-החמס, אשר בכפיהם. ג,ט מי-יודע ישוב, ונחם האלהים; ושב מחרון אפו, ולא נאבד. ג,י וירא האלהים את-מעשיהם, כי-שבו מדרכם הרעה; וינחם האלהים, על-הרעה אשר-דבר לעשות-להם–ולא עשה. ד,א וירע אל-יונה, רעה גדולה; ויחר, לו. ד,ב ויתפלל אל-יהוה ויאמר, אנה יהוה הלוא-זה דברי עד-היותי על-אדמתי–על-כן קדמתי, לברח תרשישה: כי ידעתי, כי אתה אל-חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד, ונחם על-הרעה. ד,ג ועתה יהוה, קח-נא את-נפשי ממני: כי טוב מותי, מחיי. {ס}
ד,ד ויאמר יהוה, ההיטב חרה לך. ד,ה ויצא יונה מן-העיר, וישב מקדם לעיר; ויעש לו שם סכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה, מה-יהיה בעיר. ד,ו וימן יהוה-אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על-ראשו, להציל לו, מרעתו; וישמח יונה על-הקיקיון, שמחה גדולה. ד,ז וימן האלהים תולעת, בעלות השחר למחרת; ותך את-הקיקיון, וייבש. ד,ח ויהי כזרח השמש, וימן אלהים רוח קדים חרישית, ותך השמש על-ראש יונה, ויתעלף; וישאל את-נפשו, למות, ויאמר, טוב מותי מחיי. ד,ט ויאמר אלהים אל-יונה, ההיטב חרה-לך על-הקיקיון; ויאמר, היטב חרה-לי עד-מות. ד,י ויאמר יהוה–אתה חסת על-הקיקיון, אשר לא-עמלת בו ולא גדלתו: שבן-לילה היה, ובן-לילה אבד. ד,יא ואני לא אחוס, על-נינוה העיר הגדולה–אשר יש-בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם, אשר לא-ידע בין-ימינו לשמאלו, ובהמה, רבה. {ש}
כפי שהקוראים באתר יודעים, האתר בבניה, יתכנו טעויות. עד שאחתום את העריכה, יש לקרוא מתוך הידיעה שיתכנו טעויות.