אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ | יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ-סֶֽלָה: מזמור שנים ושישים.

יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮

על משל עיצת אחיתופל, שבמקרה זה, העיצה היא להרע מהמקום הזה:

יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ-סֶֽלָה:

וּלְךָֽ-אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי-אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ: מזמור שנים ושישים.

אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ:

גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר: תהלים.

לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר:

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: מלכים.

וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ

הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל: דברי הימים.

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל:

לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל:

ושוב,

אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ:

אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת-מִזְבַּחֲךָ֣ יְהוָֽה– המשורר רוחץ בנקיון כפיו הוא לא רוחץ את כפיו, נקיון כפיו הם הרוחצים אותו– אני ארחץ בנקיון כפי ולא אתה תרחץ בנקיון כפי– יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע– איש בחטאו יומת, איש בצדקתו יחיה– וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט– יש אנשים שמבקשים לרחוץ עצמם ביד צדיק ועל כך נאמר– תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ–וזאת בקשו אויבי דוד שנלמד בהמשך שהם אויבי בורא עולם– חַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל תהלים- מזמור עשרים ושישה.

וְהָיָה֘ כִּי-יֶֽחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת-הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת-הָע֨שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת-הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת-הָֽאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא– לאחר השבת הגזלה, האבדה והעושק, הקרבת הקורבן– וְהֵבִיא֩ אֶת-אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהֹוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן-הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף-שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם– מפה נלמד על כפרת חטאים, ההקרבה שלעצמה לא מספיקה להשיב את הגזל ורק לאחר מכן התשועה– וזאת– פֶּן-יֹאמַ֣ר אֹיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט- פן יאמר הגנב שיש דרך אחרת להוושע– תהלים שלושה עשר.