וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי–כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן–דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן–דָּוִֽד:פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

התואר של אבשלום ואמנון הוא – בן דוד ושל תמר התואר הוא אחות אבשלום בן דוד. גם היא היתה בת דוד ואחות של אמנון, אך יש הבדל בין אבשלום לאמנון יען כי תמר ואבשלום הם מאותה אם. והאם של אמנון היא אינה אם תמר ואמנון הדבר שם את אבשלום ותמר כיחידה אחת לעומת אמנון בהבדלה זאת.

וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה: 

וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת

לְהִתְחַלּ֗וֹת

אמנון רצה לעשות עצמו חולה:

בַּֽעֲבוּר֙

לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה: 

כשמטיחים אשמה באדם אז לעתים הוא מתגונן ואומר לא עשיתי מאומה, את המילה מאומה אנחנו מכירים מהמקומות האלה. ולאמנון היה יצר לעשות מאומה לתמר:

היא היתה גם יפה:

אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר

וגם בתולה והדבר עורר את היצר של אמנון על אחותו, על בת אביו:

כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן

והוא התיעץ עם חבר שלו בענין:

וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן–שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד: וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן–הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת–תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב:  וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל–מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת–הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ: וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל–הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּֽבוֹא–נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

אותו חבר יונדב מנחה אותו איך ללכוד את אחותו תמר תחילה לשחק חולה:

שְׁכַ֥ב עַל–מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל

להביא את אביו אליו:

וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל–הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּֽבוֹא–נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ:

כחולה שהציע את תרופתו לייצר את הסכמת אביו לשלוח לו את תמר לעזור לו להבריא:

וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל–תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי–ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה: וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת–הַבָּצֵ֤ק (ותלוש) וַתָּ֙לָשׁ֙ וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת–הַלְּבִבֽוֹת: וַתִּקַּ֤ח אֶת–הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל–אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כָל–אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל–תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶדֶ֔ר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת–הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל–אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כָל–אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו:

ובמקום הזה שאמנון מוביל בתחבולות את תמר להיות איתו לבד עושה אמנון את מעשה הנבלה ואונס את אחותו:

וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק–בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אָחִי֙ אַל–תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא–יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל–תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת–הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת: וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת–חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר–נָ֣א אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ: וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

תמר ניסתה לשכנע את אמנון לא לעשות הדבר:

וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אָחִי֙ אַל–תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא–יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל

עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן: ויקרא. 

וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל

כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה–וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם: ויקרא.

והיא בקשה שלפחות יבקש את אישור אביה:

וְעַתָּה֙ דַּבֶּר–נָ֣א אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ: 

ולא, אמנון אנס/עינה את תמר אחות אבשלום:

וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ: 

וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר–לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר–עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ: וַיִּקְרָ֗א אֶֽת–נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ–נָ֥א אֶת–זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה 

כִּי-הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו;    לִמְצֹא עֲוֺנוֹ לִשְׂנֹא. דִּבְרֵי-פִיו, אָוֶן וּמִרְמָה;    חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב. אָוֶן, יַחְשֹׁב–עַל-מִשְׁכָּבוֹ:    יִתְיַצֵּב, עַל-דֶּרֶךְ לֹא-טוֹב; רָע, לֹא יִמְאָס: תהלים.

לִמְצֹא עֲוֺנוֹ לִשְׂנֹא.

ולאחר מכן הוא גרש אותה מחדרו והיא עוד בבגדי בתוליה:

וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת–הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

ולאחיה אבשלום נודע הדבר:

וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל–רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל–רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה: וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר

אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ

היה ענין עם שמירת הדבר בבית כמו שאומרים כי עדין הם אחים של אמנון לכן אבשלום ביקש מתמר שתחריש.

ובהמשך לדבר:

וְלֹֽא–דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם–אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד–ט֑וֹב כִּֽי–שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת–אַמְנ֔וֹן עַל–דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

אבשלום ניתק את קשריו עם אמנון אחיו ודוד שמע על הדבר

וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד:

הדבר ציער מאוד את דוד. המעשה שעשה אמנון הוא מעשה נבלה, אסור לאח לשכב עם אחותו עם בת אביו:

עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן: ויקרא.

והנקמה:

וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת–נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב–אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת–אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל–תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי–חָֽיִל: וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ | כָּל–בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל–פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

אבשלום ציוה על נעריו להרוג את אמנון ונעריו עשו כן.

והדבר בא לידיעת דוד:

תחילה מידע מוטעה שאבשלום הרג את כל בני המלך:

וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל–דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת–כָּל–בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹֽא–נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד: וַיָּ֧קָם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת–בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכָל–עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים:  פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

ואחר כך במסר הרגעה לדוד שרק את אמנון הרג אבשלום וזאת יען כי אנס/עינה את תמר:

וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב | בֶּן–שִׁמְעָ֨ה אֲחִֽי–דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל–יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כָּל–הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי–הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי–אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי–עַל–פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

את אותה עיצה שאבשלום יעץ לתמר לא לעשות דבר עם הדבר:

אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ

יען כי:

כִּֽי–עַל–פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר

אבשלום טיפל בדבר, אבשלום שם ליבו אל הדבר.

הציעו לדוד וכך עשה:

וְעַתָּ֡ה אַל–יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל–לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כָּל–בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי–אִם–אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

כי היה פה מקרה נקמה על חטא שחטא אמנון

ורק את אמנון הרג אבשלום על מעשה הנבלה שעשה אמנון:

וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק–בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אָחִי֙ אַל–תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא–יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל–תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת–הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

ולכן:

וְעַתָּ֡ה אַל–יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל–לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר:

וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיְהִי–שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים: וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל–אַבְשָׁל֑וֹם כִּֽי–נִחַ֥ם עַל–אַמְנ֖וֹן כִּֽי–מֵֽת:

אבשלום ברח ודוד לא יצא אחריו יען כי היה אבל על בנו אמנון:

כִּֽי–נִחַ֥ם עַל–אַמְנ֖וֹן כִּֽי–מֵֽת:

ואבשלום ברח מאביו, על שהרג את בן אביו:

וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיְהִי–שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים: וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל–אַבְשָׁל֑וֹם כִּֽי–נִחַ֥ם עַל–אַמְנ֖וֹן כִּֽי–מֵֽת: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

דוד כי אבל היה על בנו לא רדף אחרי אבשלום שהרג את אמנון אך היה בליבו כעס על מעשי אבשלום כפי שידע יואב:

וַיֵּ֖דַע יוֹאָ֣ב בֶּן–צְרֻיָ֑ה כִּֽי–לֵ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל–אַבְשָׁלֽוֹם: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

מה שעשה יואב הוא כמו משל כבשת הראש שמשל נתן במקרה אוריה החיטי:

וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶיהָ הִֽתְאַבְּלִי–נָ֞א וְלִבְשִׁי–נָ֣א בִגְדֵי–אֵ֗בֶל וְאַל–תָּס֙וּכִי֙ שֶׁ֔מֶן וְהָיִ֕ית כְּאִשָּׁ֗ה זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים מִתְאַבֶּ֖לֶת עַל–מֵֽת: וּבָאת֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וְדִבַּ֥רְתְּ אֵלָ֖יו כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיָּ֧שֶׂם יוֹאָ֛ב אֶת–הַדְּבָרִ֖ים בְּפִֽיהָ: וַ֠תֹּאמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקֹעִית֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֧ל עַל–אַפֶּ֛יהָ אַ֖רְצָה וַתִּשְׁתָּ֑חוּ וַתֹּ֖אמֶר הוֹשִׁ֥עָה הַמֶּֽלֶךְ: וַיֹּֽאמֶר–לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה–לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה–אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מָת אִישִֽׁי: וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּֽינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָאֶחָ֛ד אֶת–הָאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ: וְהִנֵּה֩ קָ֨מָה כָֽל–הַמִּשְׁפָּחָ֜ה עַל–שִׁפְחָתֶ֗ךָ וַיֹּֽאמְרוּ֙ תְּנִ֣י | אֶת–מַכֵּ֣ה אָחִ֗יו וּנְמִתֵ֙הוּ֙ בְּנֶ֤פֶשׁ אָחִיו֙ אֲשֶׁ֣ר הָרָ֔ג וְנַשְׁמִ֖ידָה גַּ֣ם אֶת–הַיּוֹרֵ֑שׁ וְכִבּ֗וּ אֶת–גַּֽחַלְתִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאָ֔רָה לְבִלְתִּ֧י (שום)-שִׂים–לְאִישִׁ֛י שֵׁ֥ם וּשְׁאֵרִ֖ית עַל–פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל–הָאִשָּׁ֖ה לְכִ֣י לְבֵיתֵ֑ךְ וַאֲנִ֖י אֲצַוֶּ֥ה עָלָֽיִךְ: וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקוֹעִית֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ עָלַ֞י אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ הֶעָוֹ֖ן וְעַל–בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהַמֶּ֥לֶךְ וְכִסְא֖וֹ נָקִֽי: וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ הַֽמְדַבֵּ֤ר אֵלַ֙יִךְ֙ וַֽהֲבֵאת֣וֹ אֵלַ֔י וְלֹֽא–יֹסִ֥יף ע֖וֹד לָגַ֥עַת בָּֽךְ: וַתֹּאמֶר֩ יִזְכָּר–נָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ אֶת–יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ (מהרבית) מֵהַרְבַּ֞ת גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ לְשַׁחֵ֔ת וְלֹ֥א יַשְׁמִ֖ידוּ אֶת–בְּנִ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ חַי–יְהוָ֔ה אִם–יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה: וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה תְּדַבֶּר–נָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ אֶל–אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽרִי: וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל–עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת–נִדְּחֽוֹ: כִּי–מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא–יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח: וְ֠עַתָּה אֲשֶׁר–בָּ֜אתִי לְדַבֵּ֨ר אֶל–הַמֶּ֤לֶךְ אֲדֹנִי֙ אֶת–הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּ֥י יֵֽרְאֻ֖נִי הָעָ֑ם וַתֹּ֤אמֶר שִׁפְחָֽתְךָ֙ אֲדַבְּרָה–נָּ֣א אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת–דְּבַ֥ר אֲמָתֽוֹ: כִּ֚י יִשְׁמַ֣ע הַמֶּ֔לֶךְ לְהַצִּ֥יל אֶת–אֲמָת֖וֹ מִכַּ֣ף הָאִ֑ישׁ לְהַשְׁמִ֨יד אֹתִ֤י וְאֶת–בְּנִי֙ יַ֔חַד מִֽנַּחֲלַ֖ת אֱלֹהִֽים: וַתֹּ֙אמֶר֙ שִׁפְחָ֣תְךָ֔ יִֽהְיֶה–נָּ֛א דְּבַר–אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לִמְנוּחָ֑ה כִּ֣י | כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁמֹ֙עַ֙ הַטּ֣וֹב וְהָרָ֔ע וַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יְהִ֥י עִמָּֽךְ:   פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

יואב שלח אשה זקנה שהיו לה שני בנים שהאחד הרג את האחד והיה רצון לנקום את מותו של האחד והאשה שנשאר לה רק האחד שדאגה שיהיה משך לשם בעלה באה לדוד לבקשת עזרה ודוד אמר לה שהוא ידאג שלא יהרגו את הבן הנשאר , כך שלמעשה המשל שמשלה האשה בשליחות יואב  היה משל שהנמשל שלו כנמשל אבשלום:

וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲיַ֥ד יוֹאָ֛ב אִתָּ֖ךְ בְּכָל–זֹ֑את וַתַּ֣עַן הָאִשָּׁ֣ה וַתֹּ֡אמֶר חֵֽי–נַפְשְׁךָ֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אִם–אִ֣שׁ | לְהֵמִ֣ין וּלְהַשְׂמִ֗יל מִכֹּ֤ל אֲשֶׁר–דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי–עַבְדְּךָ֤ יוֹאָב֙ ה֣וּא צִוָּ֔נִי וְה֗וּא שָׂ֚ם בְּפִ֣י שִׁפְחָֽתְךָ֔ אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:  לְבַעֲב֤וּר סַבֵּב֙ אֶת–פְּנֵ֣י הַדָּבָ֔ר עָשָׂ֛ה עַבְדְּךָ֥ יוֹאָ֖ב אֶת–הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַאדֹנִ֣י חָכָ֗ם כְּחָכְמַת֙ מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים לָדַ֖עַת אֶֽת–כָּל–אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ:  פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

ובכך יואב יצר את הסכמת המלך להשבת בנו לארץ:

וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל–יוֹאָ֔ב הִנֵּה–נָ֥א עָשִׂ֖יתִי אֶת–הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֵ֛ךְ הָשֵׁ֥ב אֶת–הַנַּ֖עַר אֶת–אַבְשָׁלֽוֹם: וַיִּפֹּל֩ יוֹאָ֨ב אֶל–פָּנָ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ וַיְבָ֣רֶךְ אֶת–הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֡ב הַיּוֹם֩ יָדַ֨ע עַבְדְּךָ֜ כִּי–מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת–דְּבַ֥ר (עבדו) עַבְדֶּֽךָ:  פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

משיב אותו אך דוד סירב לראותו ולא נענה לכמה וכמה בקשות של אבשלום לפגוש את אביו:

וַיָּ֥קָם יוֹאָ֖ב וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּרָה וַיָּבֵ֥א אֶת–אַבְשָׁל֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם: וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ יִסֹּ֣ב אֶל–בֵּית֔וֹ וּפָנַ֖י לֹ֣א יִרְאֶ֑ה וַיִּסֹּ֤ב אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל–בֵּית֔וֹ וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה: וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹא–הָיָ֧ה אִישׁ–יָפֶ֛ה בְּכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא–הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם: וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת–רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָה מִקֵּץ֙ יָמִ֤ים | לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּֽי–כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת–שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ: וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה:  וַיֵּ֧שֶׁב אַבְשָׁל֛וֹם בִּירוּשָׁלִַ֖ם שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה:  וַיִּשְׁלַ֨ח אַבְשָׁל֜וֹם אֶל–יוֹאָ֗ב לִשְׁלֹ֤חַ אֹתוֹ֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּשְׁלַ֥ח עוֹד֙ שֵׁנִ֔ית וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָבֽוֹא: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

ותיסכולו של אבשלום מביא אותו לשלוח את נעריו לפגוע ביואב:

וַיֹּ֨אמֶר אֶל–עֲבָדָ֜יו רְאוּ֩ חֶלְקַ֨ת יוֹאָ֤ב אֶל–יָדִי֙ וְלוֹ–שָׁ֣ם שְׂעֹרִ֔ים לְכ֖וּ (והוצתיה) וְהַצִּית֣וּהָ בָאֵ֑שׁ וַיַּצִּ֜תוּ עַבְדֵ֧י אַבְשָׁל֛וֹם אֶת–הַחֶלְקָ֖ה בָּאֵֽשׁ: וַיָּ֣קָם יוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֥א אֶל–אַבְשָׁל֖וֹם הַבָּ֑יְתָה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לָ֣מָּה הִצִּ֧יתוּ עֲבָדֶ֛ךָ אֶת–הַחֶלְקָ֥ה אֲשֶׁר–לִ֖י בָּאֵֽשׁ: וַיֹּ֣אמֶר אַבְשָׁל֣וֹם אֶל–יוֹאָ֡ב הִנֵּ֣ה שָׁלַ֣חְתִּי אֵלֶ֣יךָ | לֵאמֹ֡ר בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֙ אֶל–הַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי–שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם–יֶשׁ–בִּ֥י עָוֹ֖ן וֶהֱמִתָֽנִי: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי–שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם–יֶשׁ–בִּ֥י עָוֹ֖ן וֶהֱמִתָֽנִי:

ויואב שאבשלום עזר לו תוהה למה עשה לו אבשלום כדבר הזה, ואבשלום אומר לו שהיה לו יותר עדיף להשאר אצל גשור מלסבול מהסרוב של אביו לפגוש אותו, ויואב מספר הדבר למלך והדבר מביא להשכמת המלך לפגוש את אבשלום:

וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל–הַמֶּלֶךְ֮ וַיַּגֶּד–לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל–אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל–אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹא–הָיָ֧ה אִישׁ–יָפֶ֛ה בְּכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא–הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם: וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת–רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָה מִקֵּץ֙ יָמִ֤ים | לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּֽי–כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת–שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ: וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה:

וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר

אבשלום אהב את אחותו כל כך והוא קרא לבתו על שם תמר אחותו.

גם לוי ושמעון הרגו את האדם שאנס את אחותם. את דינה.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ: בראשית.

וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ: בראשית.

ככה גרש אמנון את תמר מחדרו לאחר שאנס, לאחר שעינה אותה:

וַיִּקְרָ֗א אֶֽת–נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ–נָ֥א אֶת–זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ:  פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

שִׁלְחוּ–נָ֥א אֶת–זֹ֛את מֵעָלַ֖י

ותמר שהוצאה מהחדר לאחר שאח שלה אנס אותה:

וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל–רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל–רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה: 

וְזָעָֽקָה: 

ואת הזעקה הזאת שמע אבשלום אחיה:

וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ:

אַל–תָּשִׁ֥יתִי אֶת–לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה

וְלֹֽא–דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם–אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד–ט֑וֹב כִּֽי–שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת–אַמְנ֔וֹן עַל–דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ:

כִּֽי–עַל–פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ:

וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה:

וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר

וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת–נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב–אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת–אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל–תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי–חָֽיִל: וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ | כָּל–בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל–פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת–נְעָרָ֜יו

וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ: וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר–לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר–עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ: וַיִּקְרָ֗א אֶֽת–נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ–נָ֥א אֶת–זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ: פרשת- אַבְשָׁל֧וֹם ואַמְנ֥וֹן.

וַיִּקְרָ֗א אֶֽת–נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ

אבשלום ואמנון היו בני המלך דוד. ללא קשר לסיפור הפרשה ניתן ללמוד על אורחות בית המלוכה בין המילים כמו שאומרים…

אבשלום ואמנון היו אנשים צעירים בני המלך דוד. ככאלה היו לשניהם צוות, נערים המשרתים אותם ועושים כרצונם:

נער אמנון עשה כרצון אמנון כשגרש הכח את תמר אחות אמנון מחדרו:

יִּקְרָ֗א אֶֽת–נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ–נָ֥א אֶת–זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ:

נערי אבשלום עשו כרצון אבשלום. כבן מלך הם הובאו אליו כנעריו העושים את דברו ורצונו ואפילו הרגו את אמנון, בן המלך גם הוא, וזאת כרצון אבשלום.

הנאמנות שלהם היתה קודם כל לבן המלך אותו הם משרתים ולעתים גם קדמה לנאמנותם למלך עצמו.

בן המלך אם כיורש את המלוכה ואם כעושה תפקיד בכיר בממלכה נבנה כמנהיג עם נאמנים סביבו שהם למעשה אנשיו הנאמנים שלו לאורך כל דרכו כמנהיג , כבכיר בהנהגת הממלכה.