מזמור תשעה ושלושים.

לַמְנַצֵּ֥חַ (לידיתון) לִֽידוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי:

נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר:

חַם-לִבִּ֨י | בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר-אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשֽׁוֹנִי:

הוֹדִ֘יעֵ֤נִי יְהוָ֨ה | קִצִּ֗י וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה-הִ֑יא אֵ֝דְעָ֗ה מֶה-חָדֵ֥ל אָֽנִי:

הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת | נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל-הֶ֥בֶל כָּל-אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה:

אַךְ-בְּצֶ֤לֶם | יִֽתְהַלֶּךְ-אִ֗ישׁ אַךְ-הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא-יֵדַ֥ע מִי-אֹסְפָֽם:

וְעַתָּ֣ה מַה-קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא:

מִכָּל-פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל-תְּשִׂימֵֽנִי:

נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח-פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ:

הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי:

בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל-עָוֹ֨ן | יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כָּל-אָדָ֣ם סֶֽלָה:

שִֽׁמְעָ֥ה-תְפִלָּתִ֨י | יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י | הַאֲזִינָה֮ אֶֽל-דִּמְעָתִ֗י אַֽל-תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל-אֲבוֹתָֽי:

הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי:

וְעַתָּ֣ה מַה-קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא:

מִכָּל-פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל-תְּשִׂימֵֽנִי:

נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח-פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ:

הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי: מזמור תשעה ושלושים.

מִכָּל-פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי

המשורר מדבר על עוונותיו, לא מוזכר פה חטא דוד ששכב עם אשת אוריה.

תחילה נתייחס לדבר כעוון ככל העוונות, עוונות שיש עליהם כפרה, כנלמד משלמה:

כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:  וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:  כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: {מח} וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ:  וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:  וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: מלכים.

כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא

גם צדיק עושה טוב חוטא:

מתוך המקום הזה שמכיר בחטאו, מתוודה על חיטאו , ולא מכסה מבקש המשורר סליחה.

וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם:

ושלא ישים כמורשע במקום הזה כאדם הזה כבמזמור זה:

חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל-תְּשִׂימֵֽנִי:

האדם הזה לא מבקש להצדיק עצמו ולהרשיע אדם ברשעתו. הוא מבקש שבורא עולם יסלח לו וכחסיד לבורא עולם הוא מבקש מבורא עולם שלא ישים אותו במקום של נבלים עם הרשעתו.

יש עוון ויש עוון, יש דרך ישרה לכפר על חטאים ויש דרך לא ישרה לכפר על חטאים, כאדם שמבקש להרשיע אדם שהוא חטא לו למען יצדק, יש אדם שמבקש שאדם ישא בעוונו את זה המשורר לא ביקש גם במקרה בת שבע.

דוד המלך לא כיסה על עוונו, דוד המלך לא אמר- בת שבע היתה ערומה על הגג ומשכך לא התאפקתי ולכן שכבתי איתה.

דוד המלך לא השתמש בדבר ערומה של בת שבע להצדיק עצמו.

במקרה דוד, בורא עולם הפלה חסיד לו ובורא עולם לא הרג את דוד ולא לקח את רוח קדשו מהקרביים של דוד.

מקרה הפליית דוד הוסבר, כי דוד נלחם באויבי בורא עולם, דוד היה חסיד של בורא עולם. דוד היה עבד בורא עולם.

הפליה זה לא תקדים משפטי ורק לבורא עולם יש זכות להפלות בחוקת תורת ישראל שניתנה מבורא עולם לישראל.

יכול לבוא חוטא וחוטאת בחטא שחטא דוד, ולאמר שהוא אדם מאמין, חזר בתשובה ולכן יש לדון אותו לכף זכות  מתוקף החוק הזה:

לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה:  אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַֽאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: דברים.

לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה:

ונגיד שכך, זה רק בורא עולם יקבע, בורא עולם לא הרג את דוד, אך היה דין, בורא עולם הרג את בנו של דוד:

וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת:  אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת: שמואל.

בדרישת הטוען הזה, הטוען הזה דורש את המשפט הזה, שאמנם הוא לא ימות אך כדורש את הפליתו כמשפט דוד, בדבר הטוען הזה מבקש שיהרגו את בנו במקומו וזאת כדורש שהדין שלו יהיה כדין דוד.

בת שבע לא הואשמה במשפט הזה, ברור לכולנו שהיה ניצול מרות, דוד המלך שהיה מלך שלח את מלאכיו לבית של בת שבע שבעלה לא בבית והם הביאו אותה אליו. ברור שאם מלך מבקש אז זאת בעיה, כי מלך.. ומשכך גם לא נראה שנאמר שבת שבע היתה כזונה או כמופקרת ולכן אשמה היא בדבר. היה פה ניצול מרות, פרנסתו של בעלה וגם שלה היתה דרך המלך כפי שנלמד ממשפט המלך.

למחשבה:

שִֽׁמְעָ֥ה-תְפִלָּתִ֨י | יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י | הַאֲזִינָה֮ אֶֽל-דִּמְעָתִ֗י אַֽל-תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל-אֲבוֹתָֽי: מזמור תשעה ושלושים.

כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל-אֲבוֹתָֽי:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: ויקרא.

כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:

המשורר בתפילתו ביקש שבורא עולם יקשיב למצוקתו:

הגרות שלו בדבריו היתה כאיזכור לכף זכות:

כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י

לכן:

שִֽׁמְעָ֥ה-תְפִלָּתִ֨י | יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י | הַאֲזִינָה֮ אֶֽל-דִּמְעָתִ֗י אַֽל-תֶּ֫חֱרַ֥שׁ

שִֽׁמְעָ֥ה-תְפִלָּתִ֨י | יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י | הַאֲזִינָה֮ אֶֽל-דִּמְעָתִ֗י אַֽל-תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל-אֲבוֹתָֽי:

הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי: מזמור תשעה ושלושים.

הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי:

התפילה פה היא תפילה לתשועה עם בקשה ותחינה של המתפלל שלא ילך מהעולם הזה לפני שבורא עולם מושיע אותו, הוא רוצה להיוושע לפני שימות.

תשועה לפני מות אדם היא דבר עם ערכיות למשורר.

ומפה אפשר להבין שיש ערכיות לתשועה לפני המוות.

כי אם לא כך, מה אכפת לו למת אם נושע לפני שמת.

ומשכך יש ערכיות לסיים נכון את ימינו בעולם הזה.

למחשבה:

וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן:  הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל:  אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי: וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים:  אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי:  וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל (היא) הוּא בְעֵינָי:  עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם: תהלים.

הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל:

עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם:

לַמְנַצֵּ֥חַ (לידיתון) לִֽידוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי: מזמור תשעה ושלושים.

יש שתי שמירות שהמשורר שומר , נשמר מהם, נזהר מהם ובהם:

נשמר מדרך:

אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י

נשמר בלשונו בדיבורו:

אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי:

יותר למדתי בכיוון של שמירת לשון כשימת מחסום לפה בעוד רשע מבקש להסית שיחה למקום שיכול להפיל אותנו.

לשמור דרך, זה להשמר לא להגיע למקום כהולכים בדרך מסוכנת לנו, התנזרות ממקום שאורחותיו יכולים להפיל אותנו במקום הזה שרשע יעמוד נגדנו, ואם לא ידענו לפני ובכל זאת הגענו למקום הזה, זאת העיצה:

אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי:

גם במקרה הזה היתה התנזרות מדרך, כהבדלות מאורחות עת בארץ:

נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר: תהלים- מזמור תשעה ושלושים.

אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י 

וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ, לֹא אֶשְׁמָע;    וּכְאִלֵּם, לֹא יִפְתַּח-פִּיו. וָאֱהִי–כְּאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-שֹׁמֵעַ;    וְאֵין בְּפִיו, תּוֹכָחוֹת. כִּי-לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי;    אַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי. תהלים- מזמור תשעה ושלושים.

אַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי.

פָּדָה נפשי (נַפְשׁוֹ), מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת; וחיתי (וְחַיָּתוֹ), בָּאוֹר תִּרְאֶה: איוב.

עיצה זאת גם נאמרה על ידי הנביא עמוס:

שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה–בֵּית יִשְׂרָאֵל.  נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; נִטְּשָׁה עַל-אַדְמָתָהּ, אֵין מְקִימָהּ. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה; וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל.  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל:  דִּרְשׁוּנִי, וִחְיוּ. וְאַל-תִּדְרְשׁוּ, בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ, וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ:  כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה, וּבֵית-אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן.  דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה, וִחְיוּ:  פֶּן-יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף, וְאָכְלָה וְאֵין-מְכַבֶּה לְבֵית-אֵל.  הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.  עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, וְיוֹם, לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ; הַקּוֹרֵא לְמֵי-הַיָּם, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ–יְהוָה שְׁמוֹ.  הַמַּבְלִיג שֹׁד, עַל-עָז; וְשֹׁד, עַל-מִבְצָר יָבוֹא.  שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר, מוֹכִיחַ; וְדֹבֵר תָּמִים, יְתָעֵבוּ.  לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל, וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ–בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם.  כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ.  לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא–יִדֹּם:  כִּי עֵת רָעָה, הִיא.  דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי-כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת, אִתְּכֶם–כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם.  שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי, יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת–שְׁאֵרִית יוֹסֵף.   לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אֲדֹנָי, בְּכָל-רְחֹבוֹת מִסְפֵּד, וּבְכָל-חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ-הוֹ; וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל-אֵבֶל, וּמִסְפֵּד אֶל-יוֹדְעֵי נֶהִי. וּבְכָל-כְּרָמִים, מִסְפֵּד:  כִּי-אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ, אָמַר יְהוָה. עמוס.

לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא–יִדֹּם:  כִּי עֵת רָעָה, הִיא:

לעתים גם בעת ש:

חַם-לִבִּ֨י | בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר-אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשֽׁוֹנִי: תהלים- מזמור תשעה ושלושים. 

בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר-אֵ֑שׁ

לא לדבר או להתלונן או לאמר כל דבר בעת שחם לבנו ובמחשבותינו מחשבות כעס המשולות לאש..

חַם-לִבִּ֨י | בְּקִרְבִּ֗י

בעת כזאת יכולים לאמר דברים שאסור לאמר אותם ובמקום הזה לחטוא.

לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא–יִדֹּם:  כִּי עֵת רָעָה, הִיא:

הַמַּשְׂכִּיל

הַחֲרֵשׁ, וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה: איוב.