מזמור חמישים ומאה.

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ:

הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב:

הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה:

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ:

עדכון כתובה.

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ: הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ: הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר: הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב: הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה: מזמור מאה וחמישים.

מחול, שירה וניגון כלימודי ליבה: קריאה מן המקורות לעיצוב חינוך עממי שלם

הדיון על מהותם של לימודי ליבה בישראל מתמקד לרוב במתמטיקה, אנגלית ומדעים. אך מבט מעמיק במקורות התרבותיים והרוחניים של העם היהודי מגלה תמונה רחבה בהרבה: לאורך התנ״ך כולו, ובמיוחד בספר תהילים, מופיעים שוב ושוב השירה, המחול והנגינה כיסודות מרכזיים בזהות הלאומית, הרוחנית והעממית של ישראל. אם כך, מדוע תחומים אלה אינם נחשבים כיום חלק בלתי נפרד מהחינוך העממי, אלא נדחקים לשולי “חוגים” או “תוספות בתשלום”.

בשירת תהלים נלמדת גם התפילה גם במזמור נלמד שהביטוי הרוחני‑תרבותי של עם ישראל אינם שלמים ללא מוזיקה, תנועה וקול ושירה.

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים:  יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:  יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ: מזמור מאה ארבעים ותשע.

1. השירה והנגינה כמנוע רוחני ולאומי

בכמה פרקי תהילים אנו מוצאים קריאה מפורשת לשיר, לנגן ולזמר:

שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד:  נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:  עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: אוֹדְךָ בָעַמִּים יְהוָה וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים:  כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: תהלים מאה ותשע.

אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:

עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר:

השירה היא אינה מותרות — היא יסוד תרבותו של עם ישראל כעם מאמין והמתפלל לאלהיו.

2. המחול ככלי לביטוי עממי וחברתי

במזמור 149 נאמר:

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים: יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם: יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:

מזמור זה מציג את המחול כחלק טבעי ומהותי מהחיים הרוחניים והעממיים של עם ישראל. המחול אינו רק אמנות; הוא שפה של שמחה, של חיבור ושל קהילה. הוא מאפשר ביטוי גופני‑רגשי שאינו פחות חשוב מקריאה וכתיבה.

תחילת תפילת הלל של הבנים את בורא עולם:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: שמות.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה:

יָשִׁיר

תפילת הלל של הבנות את בורא עולם כעונה להם לשמע אזניהם ורואות עינהם של הבנים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

3. ריבוי כלים, ריבוי קולות – חינוך למורכבות

במזמור מאה וחמישים מופיעה רשימה עשירה של כלי נגינה: שופר, נבל, כינור, תוף, מחול, מינים, עוגב, צלצלים. המסר ברור: התרבות הישראלית הקדומה ראתה במוזיקה עולם מגוון ורב‑קולי. היא לא צמצמה את החינוך לתחום אחד, אלא טיפחה יצירה רחבה, עמוקה ומגוונת.

מערכת חינוך המבקשת לגדל בני אדם שלמים צריכה לאפשר לתלמידים לפתח את הקול הייחודי שלהם — תרתי משמע.

4. מחקר מודרני מאשר את מה שהתורה הנביאים והכתובים ידעו ואמרו מזמן

מחקרים עכשוויים מראים:

• מוזיקה משפרת יכולות קוגניטיביות

• מחול מפתח מודעות גופנית, ריכוז ויצירתיות

• שירה מחזקת ביטחון עצמי ויכולת ביטוי

• אמנויות מגבירות תחושת שייכות ומפחיתות נשירה

כלומר, מה שהמקורות מציגים כבסיס רוחני‑תרבותי, המדע המודרני מאשר ככלי חינוכי חיוני.

5. מדוע זה צריך להיות לימודי ליבה?

כי ליבה אינה רק “מה שצריך כדי לעבור בגרות”. ליבה היא מה שמחנכת את אדם.

אם התרבות היהודית רואה במחול, שירה וניגון חלק מהותי מהחיים הרוחניים והעממיים, ואם המחקר המודרני רואה בהם כלים חיוניים להתפתחות הילד — אין סיבה שהם יישארו “חוגים בתשלום” או “חינוך אפור”.

הם צריכים להיות חלק מהחינוך העממי, נגישים לכל ילד בישראל, ללא קשר למעמד כלכלי.

סיכום: חזרה אל המקורות, מבט אל העתיד

הפסוקים מתהילים אינם רק שירה עתיקה; הם מפת דרכים לחברה בריאה, יצירתית ומחוברת לעצמה. הם מזכירים לנו שהחינוך אינו רק הכנה לשוק העבודה, אלא טיפוח נפש, רוח וקהילה.

אם ישראל רוצה להיות חברה שמטפחת יצירתיות, עומק תרבותי וחוסן נפשי — עליה להחזיר את האמנויות למרכז הבמה החינוכית.

לא כתוספת. לא כמותרות. אלא כליבה.

עם ישראל הוא עם רב, יש בו את כל המינים והסוגים והרבה מהמינים וסוגים נלמדו מעם ישראל בגולה שבורא עולם הפיצהו וזרה אותנו בגויים, יש להוסיף תחומים לפרסים ותגמולים על מצוינות והצלחה ולא לגרוע. וכל המוסיף מוסיפים לו (תקציב לפרסים):

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ:

שירת נשמה כמו שאומרים…

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ:

הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב:

הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה:

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ: מזמור חמישים ומאה.

צריך לחשוב גם על העת שנכתב המזמור הזה,

דוד כתב מזמורי תהלים עד למזמור הזה:

תהלים- מזמור שנים ושבעים:

לִשְׁלֹמֹ֨ה | אֱֽלֹהִ֗ים מִ֭שְׁפָּטֶיךָ לְמֶ֣לֶךְ תֵּ֑ן וְצִדְקָתְךָ֥ לְבֶן-מֶֽלֶךְ: יָדִ֣ין עַמְּךָ֣ בְצֶ֑דֶק וַעֲנִיֶּ֥יךָ בְמִשְׁפָּֽט: יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים שָׁ֘ל֥וֹם לָעָ֑ם וּ֝גְבָע֗וֹת בִּצְדָקָֽה: יִשְׁפֹּ֤ט | עֲֽנִיֵּי-עָ֗ם י֭וֹשִׁיעַ לִבְנֵ֣י אֶבְי֑וֹן וִֽידַכֵּ֣א עוֹשֵֽׁק: יִֽירָא֥וּךָ עִם-שָׁ֑מֶשׁ וְלִפְנֵ֥י יָ֝רֵ֗חַ דּ֣וֹר דּוֹרִֽים: יֵ֭רֵד כְּמָטָ֣ר עַל-גֵּ֑ז כִּ֝רְבִיבִ֗ים זַרְזִ֥יף אָֽרֶץ: יִֽפְרַח-בְּיָמָ֥יו צַדִּ֑יק וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד-בְּלִ֥י יָרֵֽחַ: ,מזמור שבעים ושנים.

במזמור זה, ברך דוד את בנו כבן מלך שנועד לשבת בכסא המלך ולא רק, לבנות בית לבורא עולם:

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: שמואל.

אתיחס לכמה נקודות בדבר זה:

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:

משה ואהרון עשו אהל מועד במדבר לבורא עולם, שהיה עשוי מיריעות בד ועור שהגענו לארץ העם והמלך חדלו לגור בסוכות כפי שהיה במדבר וגם המך בנה לו בית ארזים ולבורא עולם לא עשו בית קבע ודוד היה הראשון לאמר שהוא רוצה לבנות בית ארזים לבורא עולם:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:

וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:

צריך לחשוב על כך שבורא עולם לא ציוה או פקד על העם לעשות גם לו בית קבע הדבר נעשה מרצון של דוד שבבנו קיים את הדבר, זה היה ברצון , באהבה מהלב, ולא מציווי שנענים לו כי בורא עולם ציווה, יש הבדל שהדבר נעשה מרצון ולא מציווי ואת ההבדל הזה כולם יבינו, אפשר להמשיל זאת לנעשה ונשמע שאמר ישראל לפני ששמע אמר יעשה שזה מבחן האמונה, ומשכך עם ישראל נבחר להיות העם של בורא עולם כעבדו  של בורא עולם:

וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:

כמבואר בתורתינו:

אותו דבר  ומשכך זרע דוד נבחר לדבר:

כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:

וכך קרה, מתפילת שלמה לאחר שסיים לבנות את בית הארזים לבורא עולם:

כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל:  לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם: וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ: וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד: מלכים.

שלא כמו האהל, בית הארזים נועד גם לזאת:

לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד:

את הארזי קנה שלמה מלבנון, מחירם שעל העם היושב בלבנון נאמר ככה:

הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר:

הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב:

הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה: מזמור חמישים ומאה.

שני מקרים של ריקודים להלל:

שירת הים:

הַֽ֭לְלוּהוּ:

בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל

תחילת תפילת הלל של הבנים את בורא עולם:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: שמות.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה:

יָשִׁיר

תפילת הלל של הבנות את בורא עולם כעונה להם לשמע אזניהם ורואות עינהם של הבנים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת: וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: שמואל.

מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה

כל הריקודים והמחולות היו בקהל עם, נשים וגברים רקדו ביחד:

לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה

וגם רקד עם  ולעיני האמהות שכבוד לו הדבר,

וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:

ובשחוק ולא צחוק

וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ

מתחיל בתקע

בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר

בְּנֵ֣בֶל

כִנּֽוֹר:

בְתֹ֣ף

מָח֑וֹל

מִנִּ֥ים

עוּגָֽב

בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע

ומסתיים בתרועה:

בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה

אפשר לראות הדרך והסדר כלי הנגינה שמציע המשורר במזמור, כמו יצירה מוסיקלית שלמה שמתחילה בתקע שופר ומסתיימת בתרוועה, יותר ברור לראות זאת ביצירות מוסיקה קלאסית שגם ביצירות אלה יש מחול. 

במוסיקה קלאסית הרבה פעמים עם חצוצרות, ניתן לראות את "מקם" התחלת שיר\תקע, ומקם סוף שיר\תרועה גם עם תופים ועוד..

מבחינת המזמור:

זה תקע השופר של השיר:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ:

הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:

וזה צלצלי התרועה של השיר:

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ:

שיהיה חודש טוב לעם ישראל והגר התושב עמנו.