מאמר: משקל, בדיקות דם וסלי מזון:

אתמול הסתכלתי מהחלון וראיתי אדם שמן מתפלל בעמידה בישיבה, וחשבתי שאולי אנשים שמנים לא צריכים לקבל סל מזון:

למה זה בעייתי להתנות סיוע לפי משקל:

• בריאות מול עוני: עוני עצמו הוא גורם סיכון להשמנה ולמחלות כרוניות – בגלל מחסור במזון בריא, פעילות גופנית או טיפול רפואי.

נקודת מבט רחבה יותר:

במקום לחשוב על "התניית סל מזון לפי משקל", אפשר לשאול:

• איך מחלקים סלי מזון בצורה מכבדת?

• האם אפשר להוסיף לסלים מוצרים בריאים יותר (פירות, ירקות, קטניות)?

• איך מחזקים את הקהילה הנזקקת כך שאנשים לא יזדקקו לסלי מזון מלכתחילה?

 משקל ובדיקות דם:

• משקל הוא מדד חלקי בלבד.

• בדיקות דם נותנות תמונה אמיתית יותר: סוכר, שומנים, תפקודי כבד וכליות, ספירת דם, ויטמינים ומינרלים.

• השילוב: רופאים בוחנים את מכלול הנתונים – לא רק משקל, אלא גם בדיקות דם ואורח חיים.

 טבלה משולבת: משקל מינימום + בדיקות דם תזונתיות:

מסקנה:

מדובר פה בהרבה מאוד כסף שלעתים לא מגיע לאנשים שצריך שיגיע אליהם אני טוענת שיש צורך להתנות סיוע במזון בשתי הבדיקות האלה.

לפי מה שאני רואה שהם אוכלים בישיבה לא נראה לי שמגיע להם סל מזון.

לאמר על גולדקנוף שמפלרטט עם ההומו שתורתינו אומנותו זאת בדיחה שלעצמה, מבחינתי גולדקנוף ועדתו שמעו ובחרו לא לעשות.

אתה לא יכול לאמר שאלה הם אחינו, מר נתניהו אלה השותפים לדרך:

השוואה לערבים – טיעון שמחליש את עצמו:

בתוכניתה של אילה חסון הופיעה אישה בשם כינרת, אשר ניסתה להגן על החרדים. היא טענה נגד המתלוננים מדוע אינם דורשים מערבים להתגייס לצבא. למעשה, בהשוואה זו היא הציבה את עצמה ואת החרדים במקום הערבים ובכך עשתה צחוק מעצמה.  הרי איש לא דרש מסבי או מדודי להתגייס לצבא מצרים ולהילחם בבני עמם. אני עצמי שוחחתי עם לא מעט ערבים שמבצעים שירות לאומי בבתי חולים ותורמים לחברה בדרכם.

הערבים לא קיבלו חמישים אחוז מהסיוע בדיור במסגרת "מחיר למשתכן". הערבים והיהודים גם לא קיבלו סל מזון כפי שקיבלו החרדים. ההשוואה שנעשתה בתוכנית בין החרדים לערבים אינה נכונה ואינה הוגנת, שכן המציאות מוכיחה אחרת: הערבים תורמים בדרכים שונות לחברה, אך אינם זוכים להטבות המפליגות שניתנות לחרדים.

כאשר מנסים להצדיק את הפטור לחרדים באמצעות השוואה לערבים, נוצרת תחושה בעייתית. הערבים בישראל הם מיעוט לאומי עם מורכבות ייחודית, הכוללת שאלות זהות ומעמד. לעומתם, החרדים הם לכאורה חלק מהעם היהודי שמחזיק ברוב במדינה.

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

הצבת שתי הקבוצות זו מול זו אינה משרתת את הטיעון אלא מגחיכה אותו. היא מתעלמת מההבדלים המהותיים בין מיעוט לאומי לבין קבוצה דתית בתוך הרוב. במקום להעניק לגיטימציה לחרדים, ההשוואה רק מבליטה את חוסר ההיגיון שבטענותיהם. בדרך זו, מי שמעלה את ההשוואה מוציא למעשה את עדתו מן ההקשר הישראלי ומחליש את עמדתו.

השוואת מספר משרתים – חרדים מול ערבים (2025 לפי הספורת הנוצריות):

נתונים על משרתי שירות לאומי אזרחי

נתונים על חרדים מתגייסים.

מסקנות:

• מספר הערבים המשרתים (בין אם בצה״ל ובין אם בשירות לאומי־אזרחי) גבוה פי כמה ממספר החרדים המשרתים בצה״ל.

• החרדים מהווים חלק קטן מאוד ביחס לגודל אוכלוסייתם, בעוד שבחברה הערבית קיימת השתתפות משמעותית בשירות לאומי־אזרחי.

• הנתונים מפריכים את הטענה ש״גם הערבים לא משרתים״ – בפועל, אלפי ערבים פעילים בעת ובעונה אחת במסגרת שירות לאומי או צבאי.

הדוסים לא רק שהם מקבלים יותר מערבים, הם מקבלים יותר מחיילים וחיילות משוחררים וגם יותר ממשפחות עניות שבניהן ובנותיהן משרתים בצבא ועובדים.

דיור ציבורי הוא סיוע עמוק יותר – מעניק מגורים כמעט ללא עלות, עם יציבות ארוכת טווח. סיוע למשתכן הוא סיוע חלקי בלבד – דורש יכולת כלכלית, משכנתא, והון עצמי. בפועל, החרדים נהנים מהעדפה מובהקת בשני המסלולים,

דוח העוני- ביטוח לאומי- הגידול במספר העניים לאחר תשלומי העברה בין 2023 ל־2024 מצביע על עלייה של כ־39% במספר העניים, תוספת של 770 אלף נפשות, משבר חברתי־כלכלי מתמשך, ופגיעה קשה בילדים – כמעט 40% מהם עניים.

אני קוראת לחשיבה חדשה בסוגיית תקציבי חרדים. האם נכון שההורים של החיילים ישלמו בעבור פרנסתם של תלמידי הישיבות האלה וגם בעבור רווחתם של דוסים משתמטים שאינם תלמידי ישיבה:

כנרת דיברה על עמותות כזכות לדוסים. בעת הזאת למדנו שהעמותות של הדוסים גם הן לוקחות מיהודים סל מזון  ונותנות לדוסים.

נראה שהדוסים שכרו את שרותי הסנוגרית הזאת מאפוטרופוסא די אדום (של אלוף תימן) שבכתב ההגנה שלה נתגלו פרצות.

החרדים מקבלים את רוב תקציבי הרווחה והסיוע בדיור – ומשתמשים בכסף להתרחבות כלכלית ורכישת נכסים מסחריים.

מבוא

החברה החרדית בישראל נמצאת בעשורים האחרונים במרכזו של ויכוח ציבורי מתמשך. מצד אחד, היא מציגה את עצמה כקהילה הזקוקה לתמיכה ממשלתית רחבה כדי לשמר את אורח חייה, את מוסדות החינוך התורניים ואת מערכות הרווחה הפנימיות שלה. מצד שני, אותה חברה – ובעיקר החסידויות הגדולות – מחזיקה בהון פרטי ומוסדי עצום, ולעיתים אף מתרחבת כלכלית באמצעות רכישת נכסים מסחריים.

חלוקת הכוחות הפוליטית

המפלגות החרדיות הן מתווך פוליטי בלבד. הן דואגות שהכספים ייכנסו לסעיפים בתקציב, אך בפועל הכספים מגיעים למוסדות מוכרים ועמותות רשומות, שמחלקים אותם פנימית בין הקהילות.

מנגנון ההעברה

• מדינה → משרדי ממשלה – התקציב מאושר בכנסת ונכנס לסעיפים ייעודיים במשרדי האוצר, החינוך, הרווחה והתרבות.

• משרדי ממשלה → מוסדות מרכזיים – לדוגמה: החינוך העצמאי, מוסדות תורניים, מעונות יום חרדיים, עמותות תרבות.

• מוסדות מרכזיים → חלוקה פנימית – בין בתי ספר, ישיבות, כוללים וחסידויות שונות.

חלוקת התקציבים בין המפלגות החרדיות (2025 לפי הספורות הנוצריות)

נקודת המחלוקת

• מצד אחד: המפלגות החרדיות מציגות את התקציבים כהכרחיים לתמיכה במשפחות מרובות ילדים ולמימון מוסדות חינוך תורניים.

• מצד שני: עם ישראל רואה בכך פער צורם – חסידויות עשירות שמחזיקות נכסים מסחריים גדולים, ובמקביל נהנות ממיליארדים מתקציב המדינה.

 השקעות מסחריות מוסדיות של חסידויות וש״ס (לא של אנשים פרטיים מזוהים עם החרדים כדוגמת הקניון בערד):

המשמעות

• כל אחד מהגופים החרדיים הגדולים מחזיק נכסים מסחריים מוסדיים – בעיקר נדל״ן מניב, קרקעות ומבני מסחר.

• ההכנסות מאותם נכסים נכנסות ישירות לקופה הקהילתית או לעמותות, ולא לחשבונות פרטיים של חסידים בודדים.

• זהו מקור הכנסה נוסף לצד התקציבים הציבוריים שמוזרמים מהממשלה, ומעניק להם עוצמה כלכלית כפולה: גם הון עצמי מוסדי וגם מימון ציבורי יציב.

הפער הזה בין דימוי של קהילה נזקקת לבין מציאות של עוצמה כלכלית ופוליטית מעלה שאלות קשות: מדוע הציבור הרחב נדרש לממן בכספי המסים מוסדות של חסידויות עשירות. האם התקציבים הממשלתיים אכן מיועדים לרווחה ולחינוך, או שהם מאפשרים לחסידויות לצבור כוח כלכלי נוסף.

סיכום

החסידויות וש״ס נהנות מעוצמה כלכלית כפולה: מצד אחד נכסים מסחריים מוסדיים שמייצרים הכנסות עצמאיות, ומצד שני תקציבים ציבוריים עצומים שמוזרמים דרך המפלגות. השילוב הזה מעלה שאלות קשות על צדק חלוקתי ועל השימוש בכספי המסים של כלל העם.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.

מדברים על לימודי ליבה לדוסים, ברור לכולנו שהטמעת לימודי ליבה לדוסים מצריכה השקעה כלכלית ומה אני אומרת, מדוע להשקיע בילדים שלא יניבו לחברה בסופו של יום ומשכך אני טוענת שאת מה שרוצים לתת ללימודי ליבה לדוסים שייתנו למוסדות חינוך יהודים כדי שכל ילד יהודי מוכשר יוכל ללמוד מוסיקה ללא תוספת תשלום.

מגמת המוזיקה בקריית שרת חולון מתקשה להצדיק את עצמה מבחינת עלות מול תועלת; הסרת חסם התשלום תצמצם אי־שוויון חברתי, תמשוך כישרונות חדשים ותגדיל את מספר האמנים הפעילים בעיר, ובכך תחזק את תרומתה לתרבות הישראלית כולה.

בחינת מוסדות תלמוד תורה ומבנה ההנהגה הפוליטית

מבנה ההנהגה:

בעת הזאת קיימות מפלגות פוליטיות שמנהיגיהן הם רבנים שאינם יושבים בכנסת. בראש כל מפלגה עומד רב, והוא ממנה נציג מטעמו שייצג אותו ואת צאן מרעיתו בכנסת.

 הרב הראשי – ההנהגה הרוחנית -- נציגי הכנסת – ההנהגה הפוליטית

יחד הם מנהלים את צאן מרעיתם, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פוליטית. לא כל בוחריהם תלמידי ישיבות, אך המבנה נשען על היררכיה ברורה.

 תלות כלכלית כבסיס הכוח:

המאמר מבקש להבהיר כי כל פלג כזה למעשה מייצג ציבור בוחרים התלוי בו מבחינה כלכלית.

• הרב קובע מי יהיה תלמיד ישיבה.

• תלמיד ישיבה חייב להיות חבר בקהילת הרב כדי לקבל קצבה.

• גם מי שאינם תלמידי ישיבה תלויים לרוב כלכלית ברב ובמפלגה.

 צאן מרעית המפלגה זוכה לקצבאות, להטבות, לסיוע בדיור ובמזון, ולמסגרות לימוד לילדיהם – הכל דרך הרב והמפלגה. בכך הופכת הקהילה לקבוצת כוח אלקטוראלית הפועלת לטובת עצמה בלבד.

 חלוקה לא שוויונית של משאבי המדינה:

דובר רבות על סחטנות זו, היוצרת חלוקה לא הוגנת של כספי המיסים.

פר נפש, אדם חרדי מקבל יותר מאדם שאינו חרדי – גם אם הוא עני, גם אם הוא נכה, גם אם הוא חסר בית.

דיור ציבורי הוא סיוע עמוק יותר – מעניק מגורים כמעט ללא עלות, עם יציבות ארוכת טווח. סיוע למשתכן הוא סיוע חלקי בלבד – דורש יכולת כלכלית, משכנתא, והון עצמי. בפועל, החרדים נהנים מהעדפה מובהקת בשני המסלולים,

דוח העוני- ביטוח לאומי- הגידול במספר העניים לאחר תשלומי העברה בין 2023 ל־2024 מצביע על עלייה של כ־39% במספר העניים, תוספת של 770 אלף נפשות, משבר חברתי־כלכלי מתמשך, ופגיעה קשה בילדים – כמעט 40% מהם עניים.

 מנגנון שליטה באמצעות תלות:

מה יקרה אם חבר בקהילה יתלונן על הרב שאינו ישר?

• הוא עלול להינדות מהקהילה.

• הרב יכול לאיים כי לא יקבל קצבה.

• בנו לא יוכל ללמוד בבית ספר המנוהל על ידי הישיבה.

התלות הכלכלית הזו מקיימת את כוח המפלגה על בוחריה. התקציבים הופכים לכלי לקניית בוחרים. הקהילה משועבדת לרב ולמפלגה, מחשש לחורבן כלכלי ולנידוי.

 מקרה מוטי אלון ודרוקמן – משל לאובדן דרך

בפרשת מוטי אלון נטען כי ניצל את מעמדו לקיום יחסי מין עם תלמידים. אלון טען כי הדבר נעשה בהסכמה. דרוקמן וצאן מרעיתו האמינו לו, נידו את המתלוננים, והמשיכו ללמוד אצלו.

 מבחינת התורה מדובר בחטא חמור. תלמידי תורה יודעים זאת היטב, אך העדיפו את עצתו של דרוקמן על פני דברי התורה.

זהו משל לאובדן הדרך של אנשים הטוענים כי "תורתם אומנותם".

 קבוצת כוח אינטרסנטית – לא הנהגה רוחנית:

מוסדות אלה פועלים כקבוצת כוח מול מדינת ישראל, באמצעות סחטנות היוצרת עוול גדול. הם מקבלים יותר מאחרים, אך אינם יכולים להיקרא הנהגה רוחנית לכלל ישראל.

 האם עם ישראל צריך להעניק מכספי מיסיו לקבוצות אינטרסנטיות כאלה?  האם יש הצדקה לתת להם משאבים כאילו היו לויים וכהנים, כאשר לעיתים הם אף מתבטאים כאויבי ישראל?

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.

 קריאה לחשיבה מחודשת:

אני קוראת לחשיבה חדשה בסוגיה זו. יש לבחון מחדש את מקומם של מוסדות אלה, את אופן חלוקת התקציבים, ואת ההגדרה של "הנהגה רוחנית".

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

האם נכון שההורים של החיילים ישלמו בעבור פרנסתם של תלמידי הישיבות האלה וגם בעבור רווחתם של דוסים משתמטים שאינם תלמידי ישיבה:

אזרחות היא קשר מחייב בין האדם למדינה. היא מעניקה זכויות מלאות אך גם מטילה חובות. בישראל, שאלת האזרחות לעובדים זרים מציבה אתגר ייחודי: כיצד לשלב אותם כחלק שווה בחברה, תוך שמירה על ערכי השוויון והשותפות בנטל- גם שירות לאומי הוא פתרון לשיוויון בנטל. 

 הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו

 צריכת זנות על ידי מקבלי קצבאות ציבוריות – פגיעה באמון ובצדק חברתי

כאשר אדם המקבל קצבאות ציבוריות – בין אם הוא חרדי ("דוס") ובין אם דתי-לאומי – משתמש בכספים אלו לצרכים בלתי מוסריים כמו צריכת זנות, מדובר לא רק בהתנהגות פסולה מבחינה אישית, אלא גם במעילה באמון הציבורי.

הפער בין ערכים להתנהגות:

כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי-לאומי – הפער בין ההצהרות על מוסר, צניעות וקדושה לבין התנהגות בפועל כמו ביקור בבתי זנות יוצר ציניות ציבורית, פוגע בתדמית הקהילה, ומעורר שאלות על כנות, יושר וערכים.

 קריאה לפיקוח וביקורת

• יש צורך בהגברת השקיפות בשימוש בכספי ציבור של תלמידי ישיבות יש מקום לביקורת מוסרית וחברתית.

• יש לעודד דיון ציבורי על אחריות אישית, מוסרית וכלכלית של ,תלמידי ישיבות מקבלי קצבאות.

• יש דיווחים שחרדים דוסים מבקרים אצל זונות גם באומן, יש לפתוח בחקירה ולקחת זכויות מאלה המועלים באמון העם.

  על השותפות בין גולדקנופף לאוחנה בקואליציה של נתניהו

הפוליטיקה הישראלית יודעת לייצר שותפויות שנראות בלתי אפשריות. אך יש רגעים שבהם עצם הישיבה כתף אל כתף מעלה שאלות עמוקות על ערכים, זהות ומהות השלטון.

 שני עולמות שונים

• מצד אחד – אוחנה, הומו, איש השוכב את זכר משכבי אישה – דבר שהתורה מתייחסת אליו בלשון ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא.

• מצד שני – גולדקנופף, נציג חרדי, המכריז כי “תורתנו אומנותנו” ודורש תקציבים בעבור לימוד התורה, מציג עצמו כמגן הערכים הדתיים.

והנה, שני אלה – השונים כל כך בהשקפת עולמם ובאורח חייהם – מוצאים עצמם שכם אל שכם, כתף אל כתף, בתוך אותה קואליציא פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו.

 הפרדוקס

השותפות הזו אינה נובעת מקרבה רעיונית או אמונה משותפת, אלא מצורך פוליטי: הישרדות ממשלתית, חלוקת תקציבים ושימור כוח. כך נחשף הפער בין הצהרות ערכיות לבין מעשים פוליטיים. מי שטוען כי התורה היא אומנותו, יושב לצד מי שהתורה מתייחסת אליו בלשון תועבה.

 המשמעות

המסר לעם ברור: בפוליטיקה, ערכים מתכופפים מול אינטרסים. התורה הופכת לכלי מיקוח, והזהות האישית הופכת לאמצעי לגיוס כוח.

 סיכום

ברור כי תורתנו אינה אומנותם של גולדקנופף, צאן מרעיתו ורבו. משכך, אין זה נכון שהם ייחשבו כתלמידי ישיבה הזכאים לשכר מן העם בעבור עיסוקם. כאשר הכינוי “תורתנו אומנותנו” משמש ככיסוי בלבד ולא כמציאות אמיתית, הדבר פוגע באמון הציבור ובמהות התורה עצמה.

לפיכך, אני טוענת כי יש להדיח אותם מן המשרה הזאת, ולהפסיק את ההעמדת־פנים כאילו הם מייצגים את עולמה של תורה.

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.

לקחת את השמנת מהחתול- די לסחטנות הפוליטית- הפתרון לאי-שוויון ולפגיעה בנכים, ניצולי שואה, עניים וילדים רעבים הוא רשות רווחה א-פוליטית נפרדת. הגיע הזמן שמנהיגות הרווחה תיבחר בבחירה ישירה של העם ותנוהל בנאמנות.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.

 המציאות האנושית:

אולם ההיסטוריא מלמדת שגם אנשים מאמינים עלולים לחטוא בשוחד או לנצל כוח. התורה עצמה מזהירה: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים- שמות.

עצם העובדה שאדם לומד תורה או מקבל קצבאות אינה מבטיחה שהוא ירא שמים במעשיו.

 שאלת האמונה, היראה והאחווה:

• האם הם יראים מבורא עולם? – אם אדם לוקח שוחד ביודעין, קשה לומר שהוא פועל ביראת שמים.

• האם הם מאמינים? – אמונה יכולה להיות קיימת, אך היא לא תמיד מתורגמת למעשים מוסריים.

• האם הם אחינו? – אחווה אמיתית נבחנת במעשים של דאגה, חמלה ושקיפות. כאשר מתגלים מקרים של ניצול, קשה לראות בכך ביטוי לאהבת ישראל.

 המשמעות המוסרית:

כאשר משגיח כשרות או דיין בגיור לוקח שוחד:

• הוא חוטא כלפי התורה והמצוות.

• הוא חוטא כלפי העם, שמפקיד בידיו אמון.

• הוא חוטא כלפי ערך אהבת ישראל, כי במקום לקרב – הוא מרחיק ומכביד.

• במעשיו הוא מתנהג כמי שהוא שונא ישראל, כי הוא פוגע באחווה ובכבוד התורה.

 ההשוואה לפרוטקשן בכשרות

מערך הכשרות בישראל הפך בפועל לכלי שליטה כלכלי. בעלי עסקים תלויים לחלוטין בתעודת הכשרות – בלעדיה, העסק עלול לקרוס. מצב זה מזכיר פרוטקשן: "שלם ותזכה להגנה".

 הנזק החברתי והכלכלי:

• עסקים קטנים נאלצים לשלם מעבר לנדרש כדי לשמור על תעודה.

• יוקר המחיה עולה, שכן מערך הכשרות מוסיף מיליארדים לעלות המזון בישראל.

• אמון ההעם נפגע כאשר מתגלים מקרים של שחיתות או דרישות כספיות לא שקופות.

 היעדר שקיפות ובקרה:

דוחות רשמיים מצביעים על ליקויים חמורים:

• העסקת משגיחים ללא הסמכה מתאימה.

• ניגודי עניינים (משגיחים קרובי משפחה לבעלי עסקים).

• שעות עבודה לא הגיוניות ודיווחים פיקטיביים.

• חוסר יכולת של המדינה לפקח על כל מערך הכשרות.

 שוחד גם בגיור

לא רק בכשרות אלא גם בתחום הגיור נשמעות טענות על ניצול כוח ושוחד. מועמדים לגיור, הנמצאים במצב רגיש ותלויים בהחלטת הרבנות, עלולים להיתקל בדרישות כספיות או בהעדפת מועמדים מסוימים. בכך נוצרת תחושה שהגיור – תהליך רוחני עמוק שמטרתו קבלת עול תורה ומצוות – הופך לכלי שליטה ומסחר.

הדבר פוגע באמון ההעם במוסדות הדת. זהו חילול השם כפול: פגיעה בקדושת הגיור ופגיעה באחווה הלאומית. במקום להיות שער של אהבת ישראל, הגיור הופך לעיתים לשער של סחיטה.

 ההבדל בין "נפילה" ל"חטא"

• נפילה: מילה שמרמזת על חולשה אנושית, טעות רגעית.

• חטא: פעולה מודעת, בחירה מוסרית שגויה, עבירה על מצוות התורה.

התורה מתייחסת לשוחד כחטא חמור: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים- דברים ט"ז. לא מדובר במעידה טכנית אלא בעיוות מוסרי שמסלף את הצדק.

 הצעות לתיקון

כדי להחזיר אמון ולמנוע ניצול, יש צורך ברפורמות עמוקות:

1. פתיחת השוק לתחרות – לאפשר לגופים נוספים להעניק תעודות כשרות ולנהל מערכי גיור.

2. פיקוח חיצוני – להקים גוף בלתי תלוי שיפקח על המשגיחים והרבנויות.

3. שקיפות בתשלומים – לפרסם באופן ברור את עלות השירותים ולמנוע דרישות כספיות נוספות.

4. הפרדת סמכויות – להבטיח שהמשגיחים והדיינים לא יהיו תלויים ישירות בבעלי העסק או במועמדים לגיור.

5. החזרת ערכי אהבת ישראל – להדגיש שהמטרה היא לקרב ולא להרחיק, להקל ולא להכביד.

6. חקירה משטרתית-  לעצור את הפושעים בזאת והעמדתם למשפט ודין- למען יראו וייראו ולא יזידון עוד.

 מסר מסכם

הפער בין אידיאל "תורתו אומנותו" לבין מציאות של חטא השוחד מערער את אמון העם ומוביל לחילול השם. הכשרות והגיור אמורים להיות ביטוי לאמונה, ליראת שמים ולאהבת ישראל. אך כאשר הם הופכים לכלי שליטה כלכלי או אישי – הם פוגעים בעסקים קטנים, מייקרים את יוקר המחיה, מערערים את האחווה הלאומית ומחלישים את כבוד התורה.

על כן יש לראות בטענות אלו חשד סביר לחטא חמור ולהתנהלות פסולה. חובה להתלונן, לחקור ולהביא את האחראים למשפט ודין – כדי להגן על העם, על כבוד התורה ועל ערך אהבת ישראל. רק כך ניתן להבטיח שמערכות הכשרות והגיור יחזרו להיות מה שנועדו להיות: שירות רוחני לציבור, ביטוי לאחווה ולאמונה – ולא מנגנון של פרוטקשן ושוחד.

למחשבה:

אם בזאת ניתנת תעודת כשרות, אני טוענת לא כשר.

גולדקנופף – משמעותו "כפתור זהב".

 הפלשתים על פי התורה:

התורה והנביאים מתארים את הפלשתים כעם שמוצאו מכַּפְתוֹר:

• וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִֽים:  וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים: בראשית.  – הפלשתים כצאצאי מצרים בן חם.

•  וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם- דברים – הכפתורים השתלטו על עזה.

• הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר- עמוס.

• כדי  להבין מי הם הכושים-- וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהוָה אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד: דברי הימים.

 דברי גולדקנופף בבית שמש:

בוועידת החינוך בבית שמש (מרץ 2025), שר השיכון יצחק גולדקנופף אמר כי הצליח להעביר פרויקטים שהיו מיועדים לעם ישראל לטובת הציבור החרדי:

“גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה… לציבור החרדי.”

תחקירים חשפו כי מכרזי דיור בהיקף אלפי יחידות דיור שונו ל"צביון חרדי", תוך מתן הנחות והטבות משמעותיות. במקביל, רשת הגנים של משפחתו קיבלה הקצאות קרקע ומבנים בעיר בית שמש.

 הקשר הסמלי:

• הכפתורים השתלטו על עזה והעבירו את השליטה לעצמם.

• בימינו: "יו"ר דגל התורה משה גפני נזף בשר יצחק גולדקנופף, לאחר שביקר בחבל עזה וקרא להתיישבות ברצועה. "אתה נוסע ומדבר על ההתיישבות בעזה בשם יו"ר יהדות התורה, תפסיק לדבר בשם יהדות התורה, אתה לא מייצג אותי בשום צורה" - כך פורסם היום (שני) בתוכנית "כאן הערב" בכאן רשת ב" כאן חדשות.

• בימינו: גולדקנופף מתאר בגלוי העברה של משאבים – דיור, קרקעות, תקציבים – מעם ישראל לציבור החרדי.

השם גולדקנופף (כפתור הזהב) מקבל כאן משמעות כפולה:

• "כפתור" – כמו הכפתורים המקראיים, סמל להשתלטות והעברה.

• "זהב" – סמל לעושר ולממון, בדיוק כפי שהמאמרים מתארים העברת משאבים כלכליים.

 סיכום

הפסוקים בתורה מתארים את הפלשתים כעם שהגיע מכפתור, השמיד את העוים וישב בעזה – תהליך של העברה ושליטה. דברי גולדקנופף בבית שמש מהדהדים דימוי דומה: העברת משאבים מעם ישראל לדוסים תוך יצירת מציאות חדשה. השם גולדקנופף – כפתור הזהב הופך לסמל מודרני של אותה פעולה: אחיזה, שליטה וממון.

נראה מפה שגולדקנופף כדלילה.

טור דעה: למה אסור להעביר מפעלים ומשרדים לערים חרדיות.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל . זה לא משנה מהותית את תרומת התושבים עצמם לכלכלה ולחברה, אלא רק מייצר עוד זרימה של כספי עם לערים שבהן שיעור ההשתתפות בשוק העבודה נמוך.

הטענה המרכזית שלי היא פשוטה: אין כאן ניסיון אמיתי לשלב את תושבי הערים החרדיות בשוק העבודה או להגדיל את תרומתם לכלכלה. במקום זאת, ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים ומשרדים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה, מבלי שהדבר ישפיע על רמת ההשתתפות של התושבים עצמם. זהו מהלך שמנציח את הפערים במקום לפתור אותם.

מעבר לכך, מדובר בצעד שעלול לפגוע בערים אחרות. כאשר חברה מחליטה להעביר את משרדיה לעיר חרדית, העובדים – שאינם תושבי העיר – נאלצים לנסוע מרחקים גדולים יותר. הדבר מכביד עליהם, מקטין את איכות חייהם, ומייצר מצב שבו הארנונה שמשלמת החברה זורמת לעיר החרדית ולא לעיר שבה מתגוררים העובדים. כך יוצא שהעם העובד, זה שנושא בנטל הצבאי ומשלם מיסים גבוהים, אינו נהנה מהכספים שהוא עצמו מממן.

אני אומרת בצורה ברורה: לא נכון לבנות מפעלים  לא נכון לאכלס מבני משרדים בערים חרדיות. לא נכון גם להעביר לשם משרדים קיימים. זהו מהלך שמחזק את הערים החרדיות על חשבון עם ישראל כולו. במקום להעניק יתרונות נוספים לערים שבהן התושבים אינם משתתפים באופן מלא בכלכלה, יש להשקיע בערים שבהן בני העם עובדים, משלמים מיסים, משרתים בצבא ותורמים ישירות למדינה.

הדרך הנכונה היא הפוכה: להעביר מפעלים ומשרדים מערים חרדיות לערים אחרות – לערים שבהן בני העם נושאים בנטל באופן מלא. כך יובטח שהמיסים של עם ישראל יחזרו אל הקהילות שתורמות בפועל למדינה, ולא ימשיכו להישאב למקומות שבהם התרומה מוגבלת.

לסיכום, המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא בעיני טעות אסטרטגית. הוא לא פותר את הבעיה, אלא רק מעמיק את תחושת האי־שוויון בקרב עם ישראל. הדרך הנכונה היא להשקיע בערים שבהן בני העם כבר תורמים למדינה, ולא להמשיך להעניק יתרונות לערים שבהן התרומה מוגבלת.